דוקטור ג'-תיקון

זה התחיל בחלום. למרות שהחלום הזה נראה כחלום רגיל ולא שפוי כמו שהיא תמיד חולמת, החלום הזה היה מיוחד במינו.

היא עמדה לבד בבית הספר הקודם בו למדה. מחשבות על תלמידים מעצבנים וחסרי אמפתיות שהתעללו בה במשך כל שנות הלימודים שם חלפו בראשה. זה היה יום קר, והשמיים היו מכוסים בעננים. רוח קרירה עטפה אותה, בשילוב עם פחד וסקרנות. היא עמדה מול המזכירות, וחיכתה שביטחון עצמי יעטוף אותה. היא המשיכה לחכות. היא חיכתה חצי שעה, ועוד אחת, והביטחון לא הגיע. היא פשוט פחדה להיכנס.

נעמה הייתה ילדה גבוהה יחסית, עם שיער בצבע אגוז, ועיניים עם צבע מיוחד שאיש לא ידע לפרש. היא הייתה מחוננת, ואהבה במיוחד כימיה. היא ידעה לצייר טוב במיוחד, אבל הדבר הבסיסי ביותר, היה שהיא התקיימה על מד"ב ופנטזיה. בעיקר על "מלחמת הכוכבים".

בסופו של דבר, נעמה אזרה מעט אומץ, ונכנסה למזכירות בחשש. גם המזכירות הייתה ריקה. היא התבוננה סביבה, וראתה על חדר היועצת שלט שלא ראתה עוד לפני. על השלט היה כתוב: "דוקטור ג', מומחה לפסיכולוגיה".
היא נכנסה, ולפתע חמימות עטפה אותה. היא הביטה מולה, ולא האמינה למראה עיניה. דוקטור ג', מסתבר היה דוקטור ג'ין. דוקטור (או יותר נכון לומר מאסטר) קווי גון ג'ין.
הדבר הראשון שעלה בראשה המבולבל של נעמה היה: "מה הוא עושה כאן? למה הוא כאן? למה הווווווא כאן???" נעמה הביטה בו במבט מבועת, ושתקה. "שלום לך, נעמה." לפתע פצה את פיו. נעמה שתקה. "מה שלומך?" שאל. נעמה המשיכה לבהות בו בשתיקה. היא הייתה המומה. אחרי זמן מה שבהתה בו, התאפסה על עצמה, הלכה לכיוון הדלת, והתחילה לרוץ בשיא כוחה. אבל משהו הכריח אותה לחזור לשם. משהו משך אותה לכיוון השני. נעמה נעשתה מבוהלת מרגע לרגע. בסופו של דבר, כנגד רצונה, נעמה חזרה לחדר, והייתה בטוחה שהוא יתעצבן. היא כמובן טעתה. היא אזרה מעט אומץ ושאלה אותו: "מה אתה עושה כאן? אני לא צריכה ללמוד איך להיות אבירת ג'דיי! אני לא צריכה את זה!"
"אני לא כאן בשביל להפוך אותך לאבירת ג'דיי." הוא ענה לה. "אני כאן בשביל…"

"אני אוהב לישון, להיות תמיד בתוך חלום…" הטלפון שלה ניגן את השעון המעורר, השיר של אריק איינשטיין, ונעמה התעוררה מן החלום. היא לא ידעה כיצד להגדיר את החלום. טוב, רע, או סתם מוזר.היא עלתה במדרגות, עדיין מנומנמת, והכינה לעצמה ארוחת בוקר. היא חשבה שראתה צל, אבל כנראה רק הזתה.
הימים עברו, והחום של אוגוסט הציף את הרחובות. נעמה טיילה לה מעט בגינה המלאה בעצי פרי, ולפתע ראתה צל נוסף.
"נו, נעמה, החום חימם לך את הראש…" מלמלה לעצמה, וצחקה מעט. היה ממש חם, אבל נעמה הרגישה שמעט קר לה. דוקטור ג' עדיין הדהד בראשה מפעם לפעם, אבל היא התעלמה. היא הביאה מחברת מהבית שלה, התיישבה מתחת לעץ התות, והחלה לצייר. הדבר הראשון שציירה היה ראש. ואז לראש הזה נוסף שיער. ואז עין, ועוד אחת. העיניים הביטו בה במבט חמים. ואז פה מחייך חיוך אוהב, ואז גם אף ישר. וגבות, ובגדים, וצלקת, וכפפות, והילה, ולבסוף, מולה, בלי שחשבה על זה אפילו, ראתה ציור של אנאקין סקייווקר, מחייך אליה בחמימות. היא לא הבינה שזה רמז למה שהולך לקרות לה. אבל בכל זאת, היא מלמלה אל הציור.
"נראה לך שיהייה לי טוב?" היא מלמלה אל הדמות המצוירת. הוא לא ענה. הוא המשיך להביט בה במבט שאמר לה: "אל תדאגי. הכל יהייה בסדר."