דגימה מהאובדן

שמות על פלקטים. זה מה שהם עכשיו.
זה מה שהם עכשיו בשביל כל הילדים בבית הספר. שמות על פלקטים לבנים, תמונה דהויה בשחור לבן, סיפור, מכתב, שיר.
ושני תאריכים, קרובים עד כדי טרגדיה.
דגימה קטנה מנערים שהיו והלכו להם.
דגימה קטנה מכאב שאני מקווה שלא אדע לעולם.
ואפילו הדגימה הקטנה הזאת – טיפה אחת בים של טרגדיות…
אפילו היא מעלה דמעות בעיני.
ואני תוהה אם בגלל כאב קטן כל כך באופן יחסי, אני תוהה אם בגללו מותר לי לבכות.