דבר שחסר

אני מנסה להבין מה חסר באופי, בהתנהגות, בצורה של הדיבור. מנסה למצוא פגמים, סיבות להתנהג כלפי פחות טוב. מנסה למצוא דבר מה טוב.
מה באמת חסר. חוסר יכולת ביטוי אולי, וזה מצחיק. ואני ממש רואה את דמותי המעורערת לחלוטין עומדת ושקועה במחשבות מוקפת חומה עגולה מלבנים אדומות. החומה כל כך גבוהה ואני רואה את עצמי למטה חושבת. החומה זה מה שמבדיל ביני לעולם, בין המחשבות למילים. ובזמן שהמחשבות קודחות ויוצאות ללא שליטה בתוך החומות, רק אחדות חודרות דרכן החוצה. ואף אחד לא מבין. כי אני לא יכולה להתבטא. אף אחד לא מבין מה אני מנסה לומר, למה בדיוק מתכוונת. ואני שומעת "מה?" "אה?" ורואה החלפות מבטים. "אמרתי לא ברור?" אני אומרת באנחה ומסתגרת , דיבור ככל הנראה הוא לא בשבילי. "ולמה זאת כזאת אירוניה." אומרת הנערה שבתוך החומות. "שכשאני כותבת אני יכולה לצאת דרך החומה. אבל במציאות אני סתם אילמת או טיפשה." ואני לא מצליחה להבין למה בכל זאת יש כאלו שללא דיבורים אותי מבינים.