דברים שאני מצטערת שעשיתי – 1

כשסיימתי את כיתה ו', בחופש הגדול לפני שעליתי לחטיבת הביניים, הייתי בקייטנה של תנועת הנוער בשכונה שלי. היו איתי שם כל הילדים מהשכבה שלי ביסודי, אלו שהיו איתי מכיתה א' והם היו הילדים היחידים שהכרתי בעצם. זאת הייתה תקופה קצת מוזרה כי זה היה סוף של תקופה, של המוכר, והתחלה של משהו חדש שעדיין לא היה ידוע מהו בעצם. גם כולנו התחלנו את גיל ההתבגרות, התחילו לחשושים על מי קיבלה מחזור, למי צמח החזה, ואיזה זוג התנשק. זה פשוט מדהים איך ההתבגרות הופכת אותך לאדם שונה לגמרי. כל מיני זוגות של "חברות הכי טובות", מה שהיה מאוד אופנתי אצלנו בשכבה, התפרקו ורבו. גם לי הייתה אז חברה הכי טובה, וגם אנחנו רבנו. היא אמרה שהפכתי ממש מעצבנת, ממש יצאה עליי, בלי סיבה ממש ספציפית, פשוט כי נהייתי ממש מעצבנת. זה למשל דוגמא למשהו שאני ממש כועסת על עצמי וכואב לי לחשוב עליו – שנתתי למישהי לדבר אליי ככה ולהתייחס אליי ככה. כואב לי על הילדה שהייתי. זכור לי שלקחתי את הריב הזה ממש כמו מפרידה מבן זוג. לא האמנתי שזה קורה. כנראה שזו פשוט היתה הפעם הראשונה שמישהו שממש סמכתי עליו והסתמכתי על הביטחון שהוא נתן לי פשוט הפנה לי גב. היינו חברות הכי טובות כמה שנים ובמשך כל הזמן הזה היינו המון יחד. אני אפילו לא זוכרת מה עשינו כל הזמן ומה בדיוק מצאתי בה שכל כך נהנתי להיות החברה הכי טובה שלה, אבל אני זוכרת בבירור את התחושה של "אובדן העצמי", ואובדן הביטחון, כשרבנו. הרגשתי בודדה, כי לא בדיוק טיפחתי את שאר החברויות שהיו לי. בכיתי הרבה. הרבה רחמים עצמיים היו שם. אבל על זה אני חושבת שאפשר למצוא לעצמי מחילה, בכל זאת הייתי ילדה, והרבה ילדות בוכות כשהן רבות עם חברה.
אבל על דבר אחר קשה לי למצוא מחילה לעצמי.
הייתי ילדה לא מאוד פופולארית אבל גם לא מאוד דחויה. היו לי חברות בנות, אבל עם בנים לא היו לי ממש קשרים. באופן כללי הרבה פעמים הרגשתי שהבנים שונאים אותי, או שאני מגעילה אותם. הייתה תקופה שאת כל המכנסיים שלי לקחתי מאחותי הגדולה, כי הם היו מתרחבים כאלה למטה ואז חשבתי שזה יפה, אבל במיוחד כי הם היו לי ממש נוחים. כל כך אהבתי אותם שממש מחזרתי אותם שוב ושוב. זכור לי שיום אחד בהפסקה ישבתי בכיתה ליד חברה, וכשנגמרה ההפסקה הגיע הילד שזה היה המקום שלו, ושהו במקרה היה גם הילד הכי מקובל בכיתה ושגם הייתי מאוהבת בו בסתר. קמתי כדי לפנות לו את המקום, ואז הוא עשה מבט של גועל ועשה כאילו הוא מנקה את הכיסא ואמר לי " איכס, מה את לא מחליפה מכנסיים?!?". יש לציין שכמובן לא השארתי שם שום לכלוך, זה לא שבאמת הוא היה צריך לנקות משהו בעקבותי.
אז היו כמה בנים שלעיתים זרקו לי הערות ועקיצות, וזה לא עזר בתקופה ההיא בחופש הגדול שבה הרגשתי בודדה כל כך.
גם זכור לי שבמסגרת הקייטנה הזאת היה לנו פעילות שבסופו הלכנו למסיבת בריכה לילית. הייתה אזכרה לסבא שלי ולכן יכולתי להגיע רק למסיבת הבריכה ולא לפעילות שלפני כן. כשהגעתי לבריכה אחד הילדים, שהיה מלך השכבה ושגם בו הייתי מאוהבת בסתר (כן, לאורך היסודי הייתי מתאהבת קשות כל פעם בילד אחר שבדרך כלל היה מקובל מאוד ובדרך כלל גם מאוד לא מודע לקיומי), אמר לי " עלמה,איזה ילדה עצלנית, רק לבריכה את באה ומהפעילות שלנו הברזת". יש לציין גם שבדרך מהאזכרה לבריכה נרדמתי באוטו וכשהתעוררתי גיליתי שהשתנתי במכנסיים על המושב. הרגשתי פשוט נורא. הרגשתי פגומה. ילדה בלי חברים, ובגיל 12 עדיין עושה במכנסיים.
בקיצור, באותה תקופה יצאנו למחנה של כמה ימים, אני זוכרת שהייתה אווירה נוראית, כולם רבו. הילדה שהיתה החברה הכי טובה שלי ברחה מהמחנה ואמרה שזה בגללי, למרות שיש לציין כי כלל לא דיברנו. הרגשתי פשוט נוראי.
עכשיו החלק שאוכל אותי – מישהי סיפרה לי כמה זמן לפני המחנה שאמא של אחד הילדים בכיתה חולה בסרטן, היא אמרה שזה סוד ושאסור לספר לאף אחד.
הילד הזה לא בדיוק אהב אותי, אבל גם לא ממש שנא אותי – פשוט לא היה לו ממש יחס אליי. עכשיו, אני לא זוכרת בדיוק מה הוא אמר לי, אבל הוא איכשהו התערב בריב ביני לבין הילדה ההיא, שנהיה הנושא ה"לוהט" של המחנה, ואמר לי שהוא יגיד לה איזה משהו, שאני אפילו לא זוכרת מה הוא. רק זכור לי שאמרתי לו שאם הוא יגיד את זה אני אספר על אמא שלו. זכור לי שגם כשאמרתי את זה לא באמת התכוונתי לספר לאף אחד, אבל עדיין זה לא מצדיק את האיום הזה. הוא כנראה היה בשוק בכלל שאני יודעת על אמא שלו. ברגע שאמרתי את זה הוא חטף קריזה. ומאז ועד סוף המחנה הוא והחברים שלו, כולל זה שהייתי דלוקה עליו, קיללו אותי. זעקו ברחבי המחנה שאני זונה.
התחושה היחידה שנאי זוכרת מאותה תקופה היא שאני מאבדת שליטה. עד כמה שילדה בת 12 יכולה לאבד שליטה ועד כמה שהייתה לי בכלל שליטה מלכתחילה.

היום כשאני נזכרת בזה, אני לא מבינה מה לעזאזל חשבתי – לאיים על ילד שאני אגלה על המחלה של אמא שלו?!? ועוד כשאני בכלל לא אמורה לדעת על המחלה הזאת?!? קשה לי להשלים עם זה שזאת באמת אני. כן, התבגרתי והשתנתי, כן הייתי ילדה, אבל עדיין – זאת הייתי אני.
מהחברה ההיא שרבתי איתה מזמן שכחתי והיא זיכרון רחוק, גם על הבנים שרציתי שישימו לב אליי מזמן התגברתי והם סתם זיכרון ילדות. אבל מהילד ההוא עד היום אני מתביישת. הוא עדיין גר בשכונה שלי. אני לא יודעת בוודאות אם הוא זוכר את זה, למרות שהוא בטח כן כי דברים כואבים כאלה בטח זוכרים. מה שכן אני בטוחה שהוא בטוח שאני לא זוכרת. אבל אני זוכרת, ומתביישת.