דאגות…
כל הזמן הראש מסתובב
והדאגות מטריפות את הלב
הדמעות עולות לעניים
והפנים מביטות לשמיים
שוב ושוב התיק נארז
עם אותם החפצים
ואותו ספר תהילים
והאזניות נתחבות והמוזיקה מתחילה
מנסה בכל הכוח להרגיע את הנשמה
ואז אני סופרת
וזאת כבר הפעם השביעית שאני החודש על הרכבת
פני לעבר בית החולים
המוקם הכי עצוב מבחוץ ובפנים
והנשימות שלי נעשות מהירות
ונמאס כבר לשמוע מילים כואבות
ואז שוב פעם עוזבים
ואני יודעת
שבעוד שבוע חוזרים
ואז אני מוצאת את עצמי שוב פעם על המיטה
בבית, בחדר עם דלת סגורה
והדאגות אוכלות לי את הלב
לא הרבה אנשים יבינו כמה זה כואב…
תגובות (1)
יואו איזה סיפור עצוב. אני מקווה קסבא וסבתא שלך ייצאו מזה בשלום.