גשמי אוקטובר

בראשי, תמיד לעד יישארו גשמי אוקטובר. הגשמים שיורדים בכובד, שוטפים את הארץ, ולאחרונה גם ידו של המפקד שמעירה אותי לעוד משמרת. אם לספר את האמת, שכחתי, את האוקטובר המקורי הדחקתי וקברתי כאילו לא נברא, לא זוכר את הגשמים בבירור, לא את האדמה , אלא רק כמה רמזים, נחבאים להם בראשי העסוק, ריחות של גריז, רעש של מכונות ועננים בצורה של המטוסים מעליי.
באופן כללי, אוקטובר מרגיש לי כמו תקופה לא רק חודש, מבחינתי אורכו הוא שישה חודשים. בעקרון אפשר לסכם הכל ולהגיד שאני בעצם נולדתי באוקטובר ושלא ידעתי שום תקופה אחרת כל חיי.
לפעמים אני מנסה להיזכר בזמן אחר, תמיד אני שואל את עצמי, מהם חודשים? מהם שעות? אבל התשובה החוזרת על עצמה היא "יש רק אוקטובר". למשל, אם ישאלני חבר מתי קרה כך וכך, לא אדע לענות, כי הרי הכל קרה באוקטובר, ואז אותו חבר יצחק או יגחך כי אינו ידע מה לענות, אבל זה בסדר, גם ככה אני לא מדבר על אוקטובר הרבה.
לפעמים ניצוצות עולות לי בזיכרון, קטעים ללא משמעות, חלקי שיחה עם אנשים, צללים של כלים, אותי מכורבל עם הנשק, חיבוק של חבר, קצינים מתפעלים אירועים, נסיגות, תקיפות, שמות של אנשים, ושלל מעש אפוף עשן בו אני נמצא אך לא שם, כמו בובה, כמו רוח המרחפת בגשמי אוקטובר. פרצופים באים והולכים, מכונות באות וזזות, אבל צעקות הפקודות אותם אני לא מצליח ליחס לדמות, תמיד יישארו.
באוקטובר, שהייתי קטן, אמא תמיד חזרה והבטיחה, שתגדל לא יהיה כבר צבא, ואם יהיה הוא ישמש רק לטקסים, כולנו שמענו את השיר; "אני מבטיחה לך ילדה שלי קטנה שזאת תהיה המלחמה האחרונה", ואז מתעורר, עוד יום עוד משמרת, מצחיק שהכל קורה באוקטובר.
יום אחד יצא לי להביט מסביב, היה זה בגשם של אוקטובר, נוף יפיפה ירוק נשגב ומדהים, שמיים עם צבע של גשם, האהוב עלי, עדיף מאדום קודר. ובין כל היופי לא מצאתי את עצמי, איך יכול להיות שכאן הכל יפה ושם הכל מכוער, כאן ירוק, כאן כחול, שם אפור אדום וחום.
התחלתי ללכת, לא יודע לאן, לא יודע מתי, אבל כנראה שבאוקטובר, הולך ומתרחק כאדם הבורח, בראשי גשמי אוקטובר יישארו לעד.