גשם בכיין

אני שונאת גשם.
כבר התחלה שלילית לפתוח ככה מכתב.
ואולי באמת יש בזה משהו, ואולי אני לא באמת שונאת גשם?
יכול להיות שאני מקנאת בו?
בגלל שהוא יכול לבכות במשך דקות, שעות, ימים ושבועות ואף אחד לא קורא לו בכיין?
אני יודעת לבכות זאת חולשה, אבל לפעמים זה המפלט היחיד שיש בידי, רק כדי להרגיש רצת פחות עצובה…
אסור לשמור בבטן את כל הרגשות, בגלל זה רובינו בוכים.
גשם, אתה כזה בכיין.
הנה, אמרתי את זה וזה לא היה כל כך קשה.
אבל בכל זאת, יש לי תחושה שאני האדם היחיד שאמר את זה.
אחרי שאני בוכה, העיניים שלי מתנפחות ומאדימות.
אחרי שהגשם בוכה, העננים מתפזרים והשמיים נהיים בהירים.
כשאני מקנחת את האף, נשמע קול קינוח לא נעים לשמיעה,
אך כשהשמיים מקנחים את אפם, נשמעים קולות רעם אציליים.
אוליי בגלל זה איש אינו קורא לגשם בכיין, כי אחרי הבכי שלו הדשא נהיה ירוק יותר,
וריח של אביב מורגש באופק.
יש כאלה שאפילו שמחים לטעות את טיפות הדמעות, שאינן מלוחות, על קצה לשונם.
ואולי אף אחד לא קורא לגשם בכיין,
כי עם בוא הזמן כולם בוכים איתו.