גרושה

גרושה.
זהו, אמרתי את זה. את מילה הזו שכל כך מרתיעה אותי.
שכל כך לא מייצגת ומאפיינת את הסיטואציה הזו, אני מאמינה שרבות יסכימו איתי, וגם רבים.
ראשית, אף אחד לא גירש אף אחד. אף אחד גם לא ברח.
זוגיות שהלכה לאיבוד, וכדי שבעליה לא יאבדו את עצמם, החליטו לשחרר אותה.
הם לא ויתרו מיד, הם חיפשו, אולי מעט אולי הרבה… אולי לא מספיק, אולי יותר מידי…
אבל מה שחשוב הוא עכשיו.
אז שחררנו הסכמים, עשינו אחרים וקיווינו שכך מוטב. בטח לא יוטב מייד… יקח קצת זמן,
להתרגל מחדש, לחזק נפש ולאחות פצעים של ילדים משותפים, למצוא שקט לעצמנו בנפרד, חופש,
שמחה לי, שמחה לו, שמחה לקטנים וגם לגדולים המעורבים והדואגים…
גיליתי, שהעצב והדאגה הם יותר של אחרים. של הקטנים, ושל הגדולים המעורבים שדואגים.
כששניים עושים החלטה לא פשוטה שכזו, הם יודעים שזה מה שנכון עבורם. ארחיק להעז ולומר,
שגם אם זה בא מצד אחד יותר, אז כנראה שכך מוטב גם לצד השני. הוא יגלה זאת בהמשך.
והיקום, מתגמל אותנו על התקדמות, על הקשבה פנימית, על יציאה מתקיעות, על נאמנות לעצמנו.
ואין מקום לכעס, אין מקום לנקמה, אין מקום לאגו.
זוגיות שהולכת לאיבוד, אבל במשולש ברמודה כזה, שבאמת לא חוזרת משם (אני בעד לעבוד על להחזיר מה שאפשר קודם כל, כן?)
אבל כש… אז זוגיות שהולכת לאיבוד צריכה לפנות מקום – לפרגון, לכבוד, לשותפות ולערכים. ועל כל
אלה, ישומרו ויטופחו הלבבות והנשמות הרכות והעדינות של אלו שנחצה ביתם לשניים.
ובכל זאת מה גירשנו?
גירשנו ריחוק (אין יותר רחוק מלחיות באותו בית ולהרגיש רחוקים. זה יותר מנוכר מלגור בבתים שונים ולהיות בטוב) , גירשנו החמצה, גירשנו תסכול, גירשנו וויתורים, או יותר נכון החלפנו באחרים, כי תמיד יהיו;)
את כל אלה גירשנו. ושיבוא רק טוב למלא את המקום שהתפנה. אמן. לשנינו.
קארמה- אל תהיי כלבה
אני טובה, ואני צריכה אותך:)