געגוע אל תקופה אחרת

עוד יום חולף לו במהירות ולפעמים באיטיות, כמו שאר הימים בשבוע שהם חסרי משמעות מבחינתי ריקים מתכולתם ריקים מהפתעות מריגושים, אני מוצאת את עצמי באותם הסיתואציות כל יום חוזרות על עצמם לא משתנות אלה רק בפרטים קטנים שמבדילים את הימים זה מזה.
בהפסקת אוכל אחת מבין הימים גרמה לי לחשוב ועוררה בי מחשבות מן העבר הקרוב שלא היה כייכ רחוק, ברגע שנשמע קול הצלצול המנגינה החוזרת על עצמה במהלך חילופי השיעורים והפעם בסוף היום הצלצול מתארך במספר שניות, דלתות נפתחות ותלמידים זורמים החוצה להביא את ארוחת הצהריים, חלקם יושבים בכיתה מתקררים מתחת למזגן הצונן מתחבאים מפני החום הנמצא בחוץ וחלקם יושבים בחוץ על הספסלים מתחממים מתחת לקרני השמש בעודם אוכלים, מדברים בינהם מידי פעם מישהו משמיע צחקוק על בדיחה שנאמרה שם בין חבריהם, הכיתה שלי יושבת בחוץ, כל אחד פוסע לדרכו מפלס את הדרך לחבריהם, כולם נמצאים איפושהו אין אחד שאבוד בשביל אף אחד מלבדי.
אני מסתכלת עליהם יושבת מרחוק רואה ואינה נראית, חושבת שהלוואי וזה לא היה ככה והיה לי עם מי להיות, פתאום עצב עמוק תופס אותי מתקיף אותי תופס פיקוד על גרוני ועיני מעקצצות – הזהרה לפני המתקפה הבאה, ואז לפתע גל של זכרונות מקיף אותי באור זורח מחזיר אותי אל העבר הלא רחוק ואני רואה בעיני רוחי את התקופות הטובות ביותר בחיי כאילו אני עומדת שם וחווה אותם שוב,
שיעור מתמתיקה אחד מהשיעורים שאני לא סובלת אבל אני יודעת ששווה לסבול כי אחרי זה מחכה הפסקת אוכל ארוכה עם חברי שאני מחכה לה בקוצר רוח, הצלצול הכייכ מוכר והאהוב עלי המכריז לא רק על סוף השיעור אלה על חידוש התאחדות עם החברים שלי, כולם זורמים החוצה מהכיתות ובדרך אני אוספת את חברותי מהשיעורים שהיו בהם, הנוהל בינינו היה כזה מי שיוצאת ראשונה מהכיתה שלה שהמורה משחררת אותה מהשיעור מחכה ליד הכיתות האחרות עד שישחררו את חברותי,
תמיד נפגשנו בחצר עם השמש הבוערת והספסלים הארוכים, היינו נפגשות בחיבוקים והחלפנו בינינו את חוויות השיעורים לפעמים נסערות ולפעמים עייפות, תמיד היינו ביחד בהפסקות, אני זוכרת איך סיפרנו אחת לשנייה דברים רבים מכל הסוגים והנושאים ואף פעם לא היה משעמם, ואני זוכרת איך הבטחנו תמיד להיות ביחד כחבורת חברות ושנמשיך להיות חברות גם אחרי שניפרד וכל אחד ימשיך לדרכו, למרות זאת הקשר ניתק כי כל אחד הלכה לדרך אחרת.
לרגע זיכרון זה חלף ושוב חזרתי לאותה החצר בבית הספר החדש יושבת וצופה, אף פעם לא הרגשתי כייכ בודדה, אני כייכ מתגעגעת למה שאין לי פה אלה למה שהיה שם ולמרות שאני רוצה אני יודעת שאני לא יכולה לחזור.
אני יודעת שלא יהיו טיולים בבית הספר שאחכה להם כדי לפגוש את החברים שאין לי ולצחוק עם האוויר במקום עם בנאדם ולחלוק שקית של ביסלי עם עצמי לשבת באוטובוס לבד בזמן שכולם יושבים ליד מישהו וכל הנסיעה מדברים, במקום זה חוסכת לעצמי את הכאב ולא מגיעה לטיולים.
אני מתגעגעת אל העבר הקרוב שלא היה כייכ רחוק, רק לפני שנה היה לי את כל זה ובמקום החדש אין. זה כואב ועצוב לי שאין לי את זה פה, אבל מה שבטוח שהזיכרונות האלה ילוו אותי לכל מקום וכל פעם שיהיה קשה אני אזכור את התקופה האחרת ואגיד תודה שחוויתי אותה ולא אחרת.