געגועים ..

התחושה הבלתי נסבלת הזאת. הידיעה שהוא הלך ולא יחזור.
הגעגועים, הזכרונות, המחשבות.
כל זיכרון קטן שנחקק בראשי, אותו זיכרון שאני תופסת בו חזק ולא מוכנה לשחרר.
הפחד לשכוח, הפחד של החיים בלעדיו.
השאלות, התהיות, איך זה יהיה עכשיו? הכל ישתנה?
כל החיים שלי, כל מה שהכרתי קורס לי מתחת לרגליים, וכל מה שאני יכולה לעשות זה ליפול.
כי הרצפה שעליה עמדתי נעלמה כלא הייתה, כי ארבעת הקירות שהקיפו אותי סוגרים עליי חזק כל כך.
כי התקרה שכיסתה את חיי קרסה לה. ואני נופלת, וממשיכה ליפול ונאחזת בזכרונות הקטנים, ומרגישה אושר לשתי שניות!
ואז המציאות מכה בי, אני פוקחת את העיניים ולא רואה כלום. ריקנות שלא עוזבת, מן חור בלב שלא מתמלא.
קוראים לו געגוע.
אז איך קמים? איך ממשיכים הלאה? איך ממשיכים לחיות אחרי שאיבדת את הדבר הכי קרוב?
הוא היה המקלט שלי, החבר הכי טוב, האבא שאף פעם לא היה לי, הוא היה אחי הגדול.
וגם הוא הלך, הלך ולא יחזור. ונשארתי לבד. בלי אף אחד ורק להרים את עצמי, זו האופציה היחדה.
כי זה מה שהוא היה רוצה. אבל אייךך??