געגועים

געגועים.
"הסתדרתי בלעדייך לפניי שהכרתי אותך, אסתדר גם כשתעזוב."
המשפט שאני תמיד אומרת לעצמי, כשעוד אדם מנופף לי לשלום כשדרכינו מתפצלות. ויודעת שלא אראה אותו יותר.
אבל בתוך תוכי, אני יודעת שזה לא נכון.
אולי מבחוץ זה יראה כך, שאני מסתדרת, שהמשכתי הלאה והכרתי אנשים חדשים, והכל בסדר, בדיוק כמו לפני שהכרתי אותך.
אבל עדיין אני אתגעגע, גם אחרי יום, יומיים, שבוע, שנתיים ויותר. אתה לא תימחק לי מהזיכרון.
אני אמשיך להתגעגע, ולהיזכר בימים היפים, בשיחות שלנו, בקול שלך, פשוט לא משנה כמה זמן יעבור. גם אם אכיר אנשים חדשים, אולי הם יזכירו לי אותך, רגעים קטנים שחקוקים לי בזיכרון.
למה אי אפשר לשכוח בן אדם בדיוק כמו שלא ידעת עליו לפניי שהוא נכנס לחיים שלך? אם דרכינו לעולם לא יצטלבו יותר, למה אי אפשר למחוק אותך מהזיכרון שלי?
אפילו שמחקתי את השיחות, את התמונות, הכל. למה זה לא נמחק מהראש שלי באותה מידה?
ולמה אפילו אחרי שדרכינו התפצלו לפני שנים, אני עדיין חושבת עלייך כשאני כותבת את זה?
היית חשוב לי, כנראה זאת הסיבה.
יכולתי לדבר איתך על הכל, כנראה זאת הסיבה.
שינית אותי, כנראה זאת הסיבה.
אהבתי אותך, כנראה זאת הסיבה.
והידיעה שאני לעולם לא אוכל לדבר איתך שוב, לספר לך כמה אני מתגעגעת, מטריפה אותי. והיא זו שגורמת לי לרצות למחוק אותך מהזיכרון שלי כל כך, הידיעה המעצבנת הזאת.
לעולם לא אשכח אותך, גם לא בעוד עשר שנים.