געגועים אליה

בפעם הראשונה שנפגשנו, חייכת.
אני לא זוכר בדיוק מה עשיתי שגרם לך לחייך.
זה לא שינה הרבה, כי זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה!

היו לנו שנים נפלאות…
טיילנו ברחבי המדינה,
הרבה מגע, הרבה רוך. אני שלך, ואת שלי.
הדבקתי אותך ביצר הסקרנות שלי, ואת גרמת לי להרגיש שייך.

אני יושב מול המקלדת, ונזכר ברגעים שמימיים, כאילו לקוחים ממציאות אחרת
שבה העתיד שלנו מובן מאליו, בנאלי, וחסר מורכבות. אושר.

ואז השתנית.
הפכת לעצובה, ומדוכדכת.
לא הבנתי, לא יכולתי להבין.

אמרת שאת תהיי בסדר, וששום דבר לא השתנה.
את עדיין את, ואני עדיין אני…

העצב והדכדוך התחלפו בעקשנות וברוגזנות.
דברים היו צריכים להיעשות בדרך שלך, סוף פסוק.

נגמרה לי האנרגיה לזה. גם אני כועס!
לא טוב לי ככה, לא טוב לי איתך!
מה הבעיה שלך?! את אוהבת אותי בכלל??

אז התרחקתי. היא ניסתה לחזור, להראות לי שהיא אוהבת ודואגת,
ושהיא צריכה אותי ברגעים האלו, להרגיש שאני לצדה.

לא ידעתי מה לחשוב או להרגיש. נעתי בין אהבה שאין לה סוף, לתחושה של סוף.

המכתב שהבאת לי… לא ידעתי למה לצפות.
קראתי. קראתי ובכיתי.
מאחורי הכאב העצום שלך, ומבוך הרגשות שלי,
מסתתרים אותם אנשים.
לשכב לצידך במיטה, ולהיזכר בכל הרגעים שרק אנחנו חולקים… או לפחות זוכרים.
היית לוחשת בלי קול. האזנתי לכל הברה, אף על פי שלא תמיד הבנתי.

בפעם האחרונה שבה התראינו, את שתקת. אני לא אמרתי יותר מ"אני אוהב אותך",
אולי משום שבאיזשהו מקום קיוויתי שדברים יחזרו לקדמותם.

ומאז, הלכתי לאיבוד. תעיתי, ותעיתי בדרכים.

פנטזתי על להתקשר לנייד שלך, ולשמוע שוב את הקול המנחם והעוטף.
שלחתי לך אימייל. "אני מתגעגע! שובי אליי!"

חמש שנים, לא תם ונשלם.
איך נעלמת ככה? דווקא כשאני הכי זקוק לעצה כנה?

רק כשגיליתי כי הרביעי, האחרון והארור הכה ביום בהיר,
והפצצה תקתקה עוד בימים הורודים, הבנאליים וחסרי המורכבות,
התחוור לי.

ידעת כל הזמן הזה שניפרד. ידעת שנחרץ דינך, וזו רק שאלה של זמן
עד שאני, האחים שלי, והורייך, נעמוד מול מצבה לבנה.

את המתנה היקרה הזו, אני פותח עכשיו. איך אגיד לך תודה?
תודה על תקווה.