גם אני

אני מדליקה את המאוורר בתקווה שהוא ייבש את הדמעות. אני מסתכלת מסביבי והכל זיוף, זיוף אחד גדול.
נמאס לי מאנשים, נמאס לי מעצמי, נמאס לצעוק בקול גדול מבלי שבכלל ישמעו אותי, נמאס מאלה שאומרים שהם מבינים אותך, שהם יודעים מה את עוברת אבל בפנים שניכם יודעים שאין בזה עיקרון.
ואני יודעת שזה די דפוק לבכות על משהו שנגמר ואני יודעת שעכשיו כולם יגידו שכל מה שאני רוצה זה "צומי" אבל למה בן אדם לא יכול לבכות בלי שיחשבו שמה שהוא רוצה זה יחס, למה אני צריכה ללבוש משהו וכולם יגידו שזה בשביל.. למה לבוא ולעשות כאילו הם נותנים לי נחת עם בפנים הלב ריק מפרפרים.
גם אם אני רוצה לעבור ולברוח אני יודעת שזה יהיה אותו הדבר, כי אנשים לא משתנים ופה הסיפור נגמר.
אבל זה משהו חדש גם אם הוא נשבר וגם אני אותו זיוף שלעולם נשאר.