גלידה

21 שנים הbmi שלי שואף גבוה, או בשפה יומיומית אני שמנה, שמנמנה, מלאה. קראו לזה איך שאתם רוצים, זה לא משנה, באמת.
אף פעם לא הטריד אותי האסטרה לפני הלארג' או זה שכולן כוסיות ואני לפחות 3. הייתי מלאה בדיוק באותן המידות בביטחון עצמי שנטעתי היטב בכל
קילוגרם שטיפחתי, אף פעם לא הרגשתי שמשהו עושה אותי שונה, מפריע או מונע ממני להיות בדיוק כמו מישהי ששוקלת פחות.
האמת? עד גיל 12 בכלל לא שמתי לב שמשהו "לא בסדר" איתי.
אל חשש, אז הייתה מישהי שדאגה להזכיר לי. להזכיר שלא צריך לאכול עוד ביס מעבר למנה הקטנה שהקציבו לי, שהייתה מחצית ממה שאכלו כל הסובבים למרות שהיו מצומצמים ממני. גם אם אשאר רעבה. ושכולם הולכים למסעדה להשאיר אותי בבית כי… אני לא באמת צריכה את זה.
וכשכולם אכלו גלידה ביחד רק אני נשארתי עם עיניים דומעות כי אני לא צריכה את זה.
האמת? הייתי צריכה את זה. כי אף פעם לא הבנתי למה אומרים שאני שונה מכולם. למה פתאום אני לא צריכה את זה.
למזלי זו לא הייתה אמא שלי, אז התקשרתי בוכה לאמא שלי שתבוא לקחת אותי. לא סיפרתי לה למה או מה קרה במשך זמן רב. אבל היא פתאום הזכירה לי ששום דבר לא השתנה והכל בסדר.
לא יכולה לתאר מה ילד שחי את זה כל יום מרגיש. במשך חודש הצליחו לפרוש להם לא מעט זרעי ביטחון. שעם הרבה טיפול מסור צמחו ופרחו.
אל תתנו לילדים שלכם ליבול.
בסוף, עד שהילד לא ירצה לרדת במשקל. זה לא יקרה.
למיליון ילדות מלאות במקומות הנכונים, אתן יפות ומקסימות, ואל תתנו לאף אחד להגיד לכן אחרת.