גיהינום

גיהינום.
אני מרגישה שאני בגיהינום,
כל יום שעובר אני שואלת את עצמי "למה את עוד פה?"
וכן, תמיד יהיו את אלה שיגידו לי, "תפסיקי להתבכיין, יש דברים הרבה יותר גרועים."
אבל האמת היא? שזה לא מעניין אותי שיש דברים גרועים יותר, ואני אתבכיין כמה שאני ארצה. כן.
כי אם קשה לי, אז למה לא נותנים לי לפרוק? למה מצפים ממני להיות מושלמת? הם אומרים לי שאני צריכה להיות חזקה, ואני חושבת לעצמי, 'אני לא חזקה? ההתמודדות היום-יומית הזו, לא מעידה על כך שאני חזקה?'
נמאס לי לקום לעוד יום חדש ומלא באכזבות, אני עייפה ומותשת. רוצה שכל התקופה הזאת תעבור.
אז אני יושבת ומנסה לחשוב על דברים אחרים, דוחפת את האוזניות לאוזניים בשביל להירגע, להתנתק מהעולם הזה ולהאזין למוזיקה שכלכך מרגיעה אותי, המוזיקה שנותנת לי לפרוק, מרשה לי לבכות, המוזיקה שאומרת לי שזה בסדר לא להיות תמיד מושלמת, המוזיקה שבשבילה אני לא צריכה להיות חזקה כל הזמן.