גוונים

היום התאריך הוא 5.2.16
ואני זוכרת, שלפני קצת יותר משנה הכל התחיל.

איך אני זוכרת את זה… כאילו שזה קרה אתמול.

הייתי בדיכאון, והייתי רגילה להיות כך.
והדיכאון גרם לי לחוסר תיאבון, אבל לא ממש היה לי אכפת.
ככל שהימים עברו – כך גם התרוקנתי יותר ויותר… ולא רק מבחינה נפשית, אלא גם מהבחינה הפיזית.
רק בפעמים נדירות מזון נכנס לגוף שלי.
וכשלא אוכלים – הרעב משתחל לבטן, ומתריע על הבעיה.. ומשום מה – לא הרגשתי אותו.
לא אכלתי, וגם לא שמתי לב לזה.
ובשלב מסוים, הריקנות שהשתלטה עליי, השתלבה לה עם המחשבות הקבועות שרצו אצלי בראש…. המחשבות האלו, של;
"אני מיותרת"
"אני נטל"
"אני כישלון"
"אני אכזבה"
אבל העוצמתית מביניהן הייתה;
"אני רוצה למות"
ללא ספק.

איך אני זוכרת את זה… כאילו שזה רק קרה.

התחושות שלי, הרגשות שלי והמחשבות שלי השתלבו במין הרמוניה שכזו.
והן יצרו מין בועה – שהקיפה אותי.
הבועה בתחילה – הייתה שקופה, ופשוט הרגשתי שהיא שם.
אבל בכל יום שעבר, בכל מחשבה שהשתחלה לראשי, בכל הרגשה שהציפה את ליבי – ראיתי את הבועה הופכת לעכורה יותר ויותר.
הבועה הזו הרחיקה אותי מכולם, ופשוט שהיתי בתוכה ביחד עם עצמי – עם התחושות, הרגשות והמחשבות המייאשות שלי.
ויום אחד, פשוט החלטתי, שהדרך הטובה ביותר להתקדם לקראת המוות – היא להפסיק לאכול.
אבל הפעם – על דעת עצמי.

איך אני זוכרת את זה… כאילו שזה רק קרה.

ירדתי במשקל.
לאט לאט איבדתי את עצמי.
חשבתי, שצריך להגביר את קצב ההתקדמות לקראת הפסקת הקיום שלי, אז החלטתי לצרף ספורט לחיים.
הוא היה כפייתי.
פשוט הרגתי את עצמי מבחינה גופנית.
ובלילות… בלילות הרגשתי איך הגוף שלי כואב. שמעתי כל איבר בגוף שלי זועק שאפסיק להתעלל בו.
כל האיברים צעקו, אבל הלב לחש.
שמעתי אותו אומר, שרק עוד קצת, רק עוד קצת והוא מתייאש ממני – ומפסיק לפעום.
כל לילה… כשנכנסתי למיטה הלב דיבר איתי. ידעתי שזה יכול להיות הלילה האחרון שלי, שבו אעצום את העיניים ולא אתעורר יותר.
אבל הלב שלי לא התייאש. בכל בוקר מחדש התעוררתי, והוא המשיך לפעום.

איך אני זוכרת את זה… כאילו שזה קרה אתמול.

יום אחד ראיתי שהבועה שלי כמעט אטומה לגמרי.
היא נצבעה בגוון אפור כהה.
אבל בזווית העין היה משהו שהציק לי.
ראיתי שם כפתור לבן בוהק, שאותת לי.
הוא היה תזכורת בשבילי לתחושה שהתנוססה שם, והיא הייתה כמעט נסתרת, אבל הסבירה לי שתמיד יש אפשרות ללחוץ על הכפתור – ולצאת מהבועה שלי.
וזו הייתה תחושת התקווה.
מעולם לא לחצתי על הכפתור – פחדתי להשאיר את הבועה מאחור. העדפתי להפנות אליו את גבי, ולהמשיך לצפות בבועה שלי, ההולכת ומשחירה.

זה קרה לפני קצת יותר משנה, ואני זוכרת את זה כאילו שזה רק קרה.

הלכתי ונעלמתי.
המשכתי להוריד ממשקלי.
כבר לא היה כמעט ממני.
אבל עדיין הייתי כלואה בתוך הגוף – הכמעט ולא קיים שלי.
והרגשתי שהלב כבר לא רוצה להמשיך, נגמרו לו הכוחות.
הוא לחש לי.
הוא התחנן שאלחץ על הכפתור, שאעזור לעצמי.
אז בלית ברירה הסכמתי.
לחצתי על הכפתור, והשתחררה ממנו טיפת התקווה האחרונה ששמרתי – היא נכנסה לתוכי.
הרגשתי את הלב מתמלא, הוא פעם, ואמר שהוא גאה בי.

אני זוכרת את זה כאילו שזה רק קרה…

הבועה לא נעלמה, היא עדיין הקיפה אותי.
אבל בכל יום שעבר, הבועה התבהרה.
ובכל יום שעבר, ראיתי יותר ויותר את מה שקורה סביבי.
ככל שעברו הימים, ראיתי שהבועה שלי נצבעת בגוונים משונים.
היא הייתה כל כך יפה, הבועה שלי.

אני זוכרת את זה כאילו שזה קרה רק אתמול…

לאט לאט התחלתי לאכול.
עם הזמן חזרתי להיראות קצת יותר כמו – אני.
והלב שלי כבר לא דיבר, והאיברים כבר לא צעקו.
וזה היה חסר, הרגשתי שאני מתנתקת מעצמי.

והיום… היום התאריך הוא 5.2.16
ולפני קצת יותר משנה הכל התחיל.

אבל היום, כמעט חזרתי למשקל שלי.
היום, אני מרגישה יותר מנותקת מעצמי משהרגשתי כל חיי.
התקשורת עם הלב שלי פסקה, כנראה שהוא החליט לסגור את עצמו בפניי – הוא מפחד ממני.
ואני מפחדת מעצמי הרבה יותר.

היום… היום מציק לי משהו בזווית העין.
כפתור חדש הופיע בתוך הבועה היפה שלי, כפתור בגוון אפור כהה.
הכפתור מזכיר לי שתמיד יש אפשרות לחזור למסלול לעבר המוות – מסלול האובדנות שלי.
הוא מאותת לי, ומזכיר, שאם רק אלחץ עליו – הבועה שוב תשחיר.