גאולתו של זלמן

אורנה פי 02/04/2016 1109 צפיות 3 תגובות

גאולתו של זלמן – גרסה סופית – 2.4.16 לאתר "קוראים, כותבים סיפורים"

1
הבוקר לבש זלמן אלטר בגד חדש מיד שנייה. הוא הקפיד על דגם דומה לדגם הישן, של מכנסיים רחבים מלאי קפלים וגלימה רקומה ששולֵיהָ פרומים. בגדו הישן התפורר כבר. הוא הפך בו והפך עד שהחליט שֶדַי. כמה זמן אפשר ללבוש אותו זוג מכנסיים? וכמה זמן אפשר 'לחרוש' על אותה חולצה? הייתה לו תחושה, שהיום הוא צריך להתחדש. את רוב חייו ניהל לפי תחושות בטן. הוא הציץ במראה על שערו הדהוי ועל זקנו הפרוע, וציין לעצמו שגם הם כבר מזמן זקוקים לתספורת. את זה יעשה כבר מחר… חשב בליבו. בתנועה מכנית העמיס על עגלה מאולתרת כמה מהציורים שהתכוון להציג לִמכירה. הוא יצא למסדרון הצר שחיבר בין החדרון ששכר בחצר האחורית של בניין מתפורר ובין הרחוב הנמצא בעיבורו של שוק הכרמל. משם גרר את העגלה על המדרכה המשובשת עד שהגיע ליריד האמנים בנחלת בנימין. ביריד העמיד את מרכולתו על דוכנו הקבוע באחת הפינות המשקיפות על רחוב אלנבי הסואן.
למרות מופעי הבידור שהובאו ליריד לכבוד הפסח ועל אף תנועת הקונים הערה, המכירה 'גמגמה' כבכל יום חול. העוברים והשבים לא התעניינו במיוחד ביצירותיו, ובעיקר לא באלה שדוק של עצב שרה על פני הדמויות שבהן. גם השלט שכתב באותיות מאירות עיניים ובו הודיע על 'הנחות מיוחדות לרגל חג החירות' לא עורר עניין מיוחד. מדי פעם עצר מישהו ושאל אם הוא יודע למה פניו של הבחור בציור עגומות כל כך, או שהביע אמפתיה למראה עיניו העצובות של הילד שאיבד את אימו. בנסיון שיווק עילג הוא כינה את תמונותיו בשמות שונים, אך התמונה היחידה שהפיחה חיים בדוכן הייתה של 'שלוש הגרציות'. הזמן הזדחל באיטיות כרגיל, והשמש נעה בעצלתיים עד שהגיעה לרוֹם השמיים.

"השעה שתיים", אמר לעצמו זלמן בקול. כבר מזמן הוא מדבר אל עצמו בלי בושה. אמנם לא כמו המשוגע המתגורר בסמוך לביתו, אך מדי פעם היה זורק לעצמו משפט, ובמיוחד בכל הקשור לשעות היום, לחודשי השנה ולמניין השנים מאז שנולד ומאז שראה את הוריו לאחרונה. זלמן לא טרח להשתמש בשעון ה'רולקס' שקיבל מהוריו כמתנת פרידה, ובכל זאת ניחש את השעה הנכונה. בבוקר הודיעו ש'היום יהיה חם מהרגיל', ואכן – השמש קפחה על ראשו והמדרכה להטה מתחת רגליו. "מזל שנעלתי היום נעליים…" המשיך לדבר אל עצמו. לפעמים היה יוצא יחף, ויחד עם השיער הארוך, הגלימה הישנה ומחרוזת העץ הדהויה, נראה היה כמו שריד אחרון של ילדי הפרחים. הוא נולד שלושה חודשים לאחר פסטיבל ה'וודסטוק', בדיוק ביום שבו נרצח אחד החוגגים על ידי מאבטחים בפסטיבל דומה. הוריו טרחו לספר לו מגיל רך, שנולד בדיוק ביום שבו מתו ילדי הפרחים. בגיל חמש עשרה, כשברח לאילת, אימץ לעצמו את תלבושת ה'היפי' כמרד נגדם. הוא החליט לברוח הרחק מהוריו שירדו לחייו ומבני כיתתו שהלבינו פניו. לאילת, אגב, לקח ספרים שסחב מהספרייה העירונית, כדי לקרוא מבלי שאימו תכנה אותו 'תולעת ספרים כמו אבא', וכדי לא לשמוע את הקנטות חבריו על השפה המליצית שקנה בהם. למרות ההקנטות, דבק ב'קישוטי השפה' עד היום, גם כשכל האחרים שיבצו את דבריהם בסלנג ובעברית 'אינטרנטית'. וכשהיה נסער, היה לפעמים מתחיל לדבר בחרוזים… כשהתבגר, ראה בשפתו 'סגנון אישי המוסיף לי לווית חן' כלשונו. מדי פעם, היה משבץ בדבריו 'פניני לשון רְחוׄבִית', במיוחד כשלא מצא מליצות שהלמו את דבריו, או כשהסיר את המסכות.
בעודו מציין לעצמו את השעה, התקדמה לעברו אישה גבוהה ותמירה, חבושה בכובע רחב שוליים, שהוסיף נופך של מסתורין להופעתה. היא לבשה חליפת שנטונג זהובה ופניה היו מאופרים בקפידה. היא יצאה ממרצדס כסופה, ונראתה כמו אלילה הוליוודית. הרוכלים בדוכנים הסמוכים קפאו על מקומם, הולכי הרגל עצרו את הילוכם ואף המכוניות בלמו את תנועתן. כולם הביטו באישה המרשימה והאלגנטית, שהדיפה ענני בושם וניחוחות של חו"ל, חצתה את המרחב שהפריד בין הכביש ובין שולחנו של זלמן, והאיצה את צעדיה ככל שהתקרבה לדוכן.
זלמן, שגם הוא כמו כולם עצר ממלאכתו באֶלם, הביט בדמות שהתקדמה לעברו. "מי האישה שבאה לקראתי? מה לאישה מהודרת כל כך ולדוכן כמו שלי?…" חלפו המחשבות במוחו…
כמו מתוך זיכרון רחוק עלתה בדמיונו דמותה של אימו. "אותה קומה, אותה יציבה, אותו חיוך של תחושת ניצחון שעמד תדיר בקצה שפתיה… וגם גומת חן דומה לזו של אימא. "אך רגע אחד… משהו פה לא מסתדר לי", חשב בליבו. "אולי זו לא היא, אולי זו דודה שולה שנעלמה לפני שלושים שנה? אימא תמיד סיפרה שהן דומות כמו שתי טיפות מים. אפילו גומת החן שלהן הייתה זהה… ואימא צריכה להיות הרבה יותר מבוגרת… אני חייב לפתור את החידה! אגשש אצלה… אשאל אותה… ואולי גם ארוויח מְכירה…"
זלמן התכופף להרים את התמונה שעשויה להתאים לדודה שולה והעמידה על הדוכן. היו אלה 'שלוש הגרציות': שלוש נשים היושבות בקפה 'ארומה' – אחת בשמלה אדומה, השנייה בשמלת מלמלה והשלישית – בחליפה מהודרת. 'שלוש הגרציות' נראו כאילו כל העולם שייך להן ולסיפור חייהן.
"שלום זלמן", עלה קול מוכר מעבר לדוכן. זלמן הרים את ראשו בבהלה. הייתה זו הדודה שהזה בדמיונו. 'אותה קומה, אותה גומה…' אך קולה היה כשל אימו.
מה קורה כאן? חזרה המחשבה והדהדה בראשו. אם זו דודה שולה, איך זה קולה זהה לחלוטין לקולה של אימא? ואם זו אימא, לאן נעלמו קמטי פניה? היכן קווצות השיבה שהיו שזורות בשערה השחור כבר אז? ומה קרה לסרבל העבודה שלה? כבר שינתה את מלתחתה? הרי גם כשיצאה מחוץ למחסן שבו ציירה הייתה מסתובבת בסרבל כמכריזה: 'קפצתי לרגע… טוב, תודה…'.
גאולה הסתכלה עליו ארוכות, תוהה על סימני השאלה הרבים שעלו על פניו, מנסה לרמוז לו במבטה שאכן זו היא, וחיוך מאולץ עלה על שפתיה. לא… לא חיוך הניצחון מן העבר, אלא חיוך מתוק-מריר שגילה את מבוכתה הרבה.
"שלום זלמן", אמרה שוב. "אינך זוכר אותי? אני אימא שלך! גאולה…". זלמן הביט בה בחשדנות, נרתע מעט לאחור ולא מיהר לענות לשאלתה. משלא קיבלה מענה, המשיכה: "חזרנו ארצה… לא קיבלת את המכתבים שכתבנו? לא ראית בעיתונים צילומים שלנו?…" שאלה, ולשונה מתגלגלת במבטא אמריקני…

סימני השאלה הרבים שעלו על פניו הפכו לתדהמה גדולה. פיו נפער כמערה, ובקושי הצליח להוציא מילה. הוא התבונן ממושכות בפניה של אימו ולאט לאט החל לזהות את סימני ההיכר שלא נעלמו למרות השנים: נקודת חן על לחיה… צלקת קטנה בסנטרה… ופזילה מזערית בעינה השמאלית, שהוסיפה לוויַת חן לפניה. כשהתאושש מעט, בקעה מגרונו ערבוביה של שאלות ומחשבות שנענו על ידי אימו ברצינות גדולה.

"אימא? זו את?" שאל כלא מאמין, "את באמת את??? את דומה כל כך לדודה שולה… את נראית בדיוק כמו בתצלום שהראית לי לפני שלושים שנה… ולמה יש לך פתאום מבטא אמריקני? מתי חזרת? גם אבא חזר? מה נזכרתם בי פתאום?" נורו המילים מפיו כמו מתוך מכונת ירייה…
" We never שכחנו אותך… וכבר שבוע אנו בארץ…" אמרה כמתנצלת… וכמי שסיימה אולפן זה עתה והעברית עדיין אינה שגורה בפיה…
"ומה זה קרה לפניך? לשערך? והצבע המקיף את עינייך? ובגדי החמודות העוטפים את גופך?" החלו המליצות לצוץ בשפתו…
"הפנים?… הצבע?… ה'חמודות'?… אבא מונה לנספח תרבות בארצות הברית והפכנו, you know, ליקירי החברה הגבוהה"… השיבה אימו, בלשונה המתובלת בשפה הזרה שדבקה בעשרים שנות דיבור שם… "אֶה… לא הייתה לי ברירה והייתי חייבת לעדכן את פניי ואת כל בֶּגדי… בימינו – אם אתה לא מעדכן – אתה לא מתעדכן, you know, אתה לא מוזמן למסיבות… לא נראה בהשקות… אתה לא מעורה… אתה לא יודע who נגד who …. אתה לא…"

היא לא הספיקה להשלים את המשפט, וזלמן, שלא היה מוכן למלל רב כל כך, והיה מופתע עדיין מהערבוביה הלשונית ומהמבטא הזר שעמד ביניהם, החל להתנפל עליה:
"מה ' who נגד who '? עכשיו אני לא מעודכן! לא במינוי של אבא, לא במסיבות החברה הגבוהה ולא בשינויים שעברת… אוי, זה לא בשבילי הדברים האלה!…", עיווה את עיניו והליט את פניו בידיו…
"אני מצטערת…" חזרה להתנצל, "אמנם נמאס לי כבר מכל העדכונים, וגם עייפתי משלל הבילויים… אך באמת שאין לי ברירה… אני צריכה להישאר במפה…", אמרה בעברית של הכדורסלן הידוע…
"עכשיו את צריכה להישאר 'במפה'?" גער בה, כשסימן את הגרשיים באצבעותיו. "מה קרה לעברית שלך? שפת האם שלך עברית! עברית!' חזר והדגיש, "והמפה שלך היא מפת ישראל! מדוע לא נשארת כשהייתי זקוק לך – 'במפת ישראל'?" וחזר על הסימן המתרעם… מדוע לא נשארתם את ואבא כשהתגייסתי לצבא? ולמה לא באתם לבקר, לפחות??? ולמה רק אחרי עשרים שנה???" שאל בטרוניה נואשת… "אני אסביר לך למה, וגם מדוע: כשאני התגייסתי – אתם גיליתם את העולם הגדול… ראיתם בו – את חזות הכול. אני הייתי עבורכם כ'קליפת השום'! לא ראיתם מלבדכם – מאום! לא ספרתם אותי בכלל… השארתם אותי כל כך אומלל…" אמר, ותפס את עצמו פתאום מדבר בפאתוס ובחרוזים… וחשש שאימו תחשוב שירד מהפסים. הוא עצר שנייה, אך המשיך לירות את התחמושת שהעיקה על ליבו: "אומלל… אומלל… וכפיצוי – קניתם לי שעון 'רולקס' במתנה! כדי שבכל פעם שאבדוק את השעה – אזכור את 'אהבתכם הגדולה', החוצה ימים ויבשות! הרים וגבעות!… חשבתם שיהיה בינינו קשר טרנסאטלנטי? שאקפוץ לדום עם כל נסיון התקשרות שלכם?… הָה…? הָה?… תעני לי! הסתכלי בעיניי והשיבי לי!!!" תבע ממנה במבטו וראה את מאמציה הקלושים לעמוד מולו. אך בטרם ענתה – המשיך לתבוע את עלבונו: "אם שאלת את עצמך איפה הייתי אני… ומדוע דחיתי את האיתותים שלכם… דעי לך, שאני לא הייתי מעוניין בהם! אני נשמרתי מכם… אינך יודעת איזה צער גרמתם לי! אני הרגשתי כאילו שמחתם להתרחק ממני! כאילו זרקתם אותי לכלבים… נתון לחסדי השכנים… לחסדי משפחת אברמוביץ' זרקתם אותי…" הטיח בה את כל העלבונות שהצטברו בליבו.
גאולה, שחיפשה נואשות דרך להצדיק את התנהגותה ואת התנהגות בעלה, השיבה תשובה שנראתה לזלמן כתירוץ לגמרי לא מוצלח: "אבל רצית להיות עצמאי, וממילא מעולם לא היה לך זמן חופשי… ושלחנו מכתבים… והרצנו שליחים… כן, כן, את משפחת אברמוביץ', you know…" המשיכה לדבר בשפתה המעורבת…
הכעס שהיה טמון בתוכו כל השנים הלך וגבר ככל שהתקדמה השיחה. הוא הטיח באימו דברים שרצה לומר לה במהלך עשרים השנים שחלפו: איך בילה את חופשותיו בבית החייל בלי חום ובלי טיפת מזל… איך גר בדירה צפופה עם עוד חמישה דיירים כשלמד ב'בצלאל'… איך נאלץ להפסיק את לימודיו כי לא הלך בתלם… ואיך ניסה להתפרנס כדי לשרוד…
זלמן נולד להוריו, גאולה ויחיאל אלטר בקיבוץ דליה בשלהי ימי הלינה המשותפת. את ימיו בקיבוץ הוא אינו זוכר. מהר מאוד הגיעו הוריו למסקנה שהלינה הרחק מחדרם אינה מתאימה לזלמן הקטן, ושדרישות הקיבוץ מהחברים אינן מתאימות לתכונותיהם ולשאיפותיהם האישיות. אימו החלה להתבלט כציירת מוכשרת, ולא פחות מכך, כטיפוס אקסטרווגנטי, שלא הלם את ערכי הקיבוץ. היא הייתה אינדיבידואליסטית, ואף בגדיה לא התאימו לקוד הלבוש הסטנדרטי. אפילו הסרבל הנצחי שלה, שהיה בסך הכול 'בגד עבודה', היה שונה מהבגדים שקיבלו שאר החברים במחסן. לאביו היו שתי ידיים שמאליות. בכל עבודה שניסה להשתלב בה, הצליח להיכשל: בפלחה, במטעים ובגידול הצאן. הוא היה בעל רעיונות קפיטליסטיים, שהיו מנוגדים לחלוטין לרוח התנועה הקיבוצית, ולאף אחד לא היה ברור איך הצליח לעבור את ועדת הקבלה. בקיבוץ הילכו שמועות שאולי התקבל בזכות ההערכה הרבה לסבו, שהיה מפורסם מאוד באותם ימים.
כשהיה בן שלוש עברו הוריו לתל אביב, ומיד הפכו לחביבי הבוהמה המקומית. הם היו מבאי קפה 'תמר', ישבו תמיד בשולחן האמנים, והתחברו גם עם סופרים ומשוררים ידועים. זלמן נדחק לשולי חייהם. הוא זוכר את הבדידות בלילות העצובים והריקים שבהם נשאר לבדו, בשעה שהוריו הסתובבו במסיבות ובפרמיירות לרגל תערוכות ומופעי תרבות. הוא זוכר גם את הבדידות שחווה בביתה הספר, עת התחבר לילד זנוח אחר, ואת העלבון המתמשך על לגלוג הילדים, כאשר קראו להם 'זלמן וקלמן', שסיפור חייהם עדיין הילך בתל אביב. הוא זוכר אם אגוצנטרית ואב אטום שראשו היה בעננים. במהלך כל שנות ילדותו נסע אביו יום יום ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, רכש תארים ומעמד, עד שיחד עם רעייתו, שהיה כרוך אחריה כמו כלבלב, עבר לארצות הברית לעשות את הפוסט דוקטוראט שלו. כאשר ברח זלמן לאילת, שבוע ימים עבר עד שהחלו לחפש אחריו. את הצבא עשה כבר לגמרי לבדו. בילדותו, שמע פעם זלמן את הוריו מתווכחים על השם שנתנו לו. הוא שנא את שמו והוא סבל ממנו. דבר נוסף שגרם לו סבל, והיה אחת המכשלות העיקריות בקשריו החברתיים, היה עולם המושגים הארכאי שלו, שהתבסס על הסיפורים של הוריו התל אביביים, אשר שמעו אותם מהוריהם שלהם. כל פעם כשאביו שתה תה, הוא נאלץ לשמוע פעם נוספת על קפה 'אררט', שעל פי שלונסקי נקרא על שם ראשי התיבות ל'אני שותה רק טה'; הוא שמע שוב ושוב גם על ביטויים כמו 'שולמן ישלם' ועל אותם 'זלמן וקלמן', שבגללם הקניטו אותו חבריו. הם המשיכו להתרפק על העבר, גם כאשר כבר היה רחוק מלהיות רלוונטי. הוא עקב אחריהם באמצעות העיתונות והפרסומים שהוציא כל אחד מהם מעת לעת. הוריו ניסו ליצור איתו קשר במהלך השנים, אך הוא סירב לשתף פעולה.

גאולה, שהגיעה לדוכן כדי לחדש את הקשר עם זלמן, ניסתה לדבר על ליבו ולצנן את כעסו.
"די… די… בוא נעזוב את העבר. עכשיו אני כאן, יחד עם אבא. בוא ניפגש לפנות ערב במלון שלנו. אנחנו מתאכסנים ב'דן פנורמה', you know…"
"אני עדיין צריך לעכל את זה." ענה לאחר שנרגע קצת והחל לשחזר את דברי אימו, "את ואבא בארץ… את ואבא באתם לבקר אותי… את ואבא שואלים לשלומי… זה דבר חדש בשבילי! את יודעת, מרוב כעס נשבעתי כבר לפני שנים, שאם ניפגש אי פעם, לא אשתף אתכם בחיי, לא אספר לכם מה עבר עליי ולא אתן לכם אף אחת מעבודותיי. את רואה, אני ממשיך לצייר. אמנם, ציוריי לא פזורים ברחבי העולם, אך אני מתפרנס מזה איכשהו… כאן… בנחלת בנימין…בדרך כלל פעמיים בשבוע… מזל שעכשיו חול המועד והיריד פתוח כל יום…" אמר והצביע על השלט שהכין במיוחד לחג: "הינה, תראי: 'הנחות מיוחדות לרגל חג החירות'" קרא מתוך השלט. "אולי זה יגביר את המכירות…"

גאולה נתפסה בציורים כדי שיפסיק להכאיב עם סיפוריו מן העבר… ומחשש שיממש את שבועתו ולא ישתף איתה פעולה… "אתה יודע מה? בוא נראה מה יש לנו כאן. נראה איזה ציור אוכל לתלות לראווה ולהתגאות בך!"

הקהל הרב שסבב אותם החל להתפזר. האטרקציה התפוגגה. גם הלקוחות הפוטנציאליים שהיו בתהליך קנייה עזבו את הדוכן, כי הרגישו חוסר נוחות מהחשיפה האישית של זלמן ואימו.

כשראה זלמן שהם נשארו לבדם, חזר להשתלח בה ביתר שאת: "תגידי אימא, זה מה שמעניין אותך? להציג לראווה את ציוריי? להתגאות בי? לא יותר חשוב לך לדעת מה עבר עליי כל השנים האלה? איפה הייתי ומה עשיתי? האם התחתנתי? האם התגרשתי? האם יש לי ילדים? או שיש לי חתולים… מה אני אוכל… ואיך אני ישן… אך אל תדאגי. את תשאלי ואני לא אשיב. את תתפוצצי, ואני אמלא פי מים! כלום לא יקרה לך אם לא תדעי… את הרי חיה בבועה שיצרת לעצמך, ואבא הולך אחרייך ומכשכש בזנבו…" אמר וליווה את דיבורו בחיקוי הכשכוש…
"אתה יודע שהתעדכנתי בכל פעם כשמשפחת אברמוביץ' הופיעה אצלנו, you know… כן, כן… משפחת אברמוביץ'… נוחתת ללא הודעה מראש… you know… אך מעדכנת… וזה מה שהיה חשוב… לא הייתה לנו ברירה, you know… כי אתה לא טרחת לענות למכתבים שלנו. אתה ניתקת את כל הקשרים… " חזרה על טיעוניה כמקודם, מחזקת את דבריה בתנועות ידיים…
"ולא חשבתם למה? לא בדקתם מדוע? ואתם, לא יכולתם לנחות אצלי לפני עשר שנים, לפני חמש עשרה שנה? כן, כן, לנחות בהפתעה כמו אברמוביץ'… היה חסר לכם כסף לנסיעה? אני הייתי מוכר עשר עבודות, ותורם לכם מכספי שלי!" המשיך להמטיר עליה…
"אתה יודע שלא יכולנו. היו לנו כל הזמן התחייבויות… תערוכות… הרצאות…", הצטדקה שוב ברי"ש המתגלגלת…
"התחייבויות… תערוכות… הרצאות…" חזר על דבריה בלגלוג… "לא הגעתם כי לא היה לכם אומץ לעמוד מולי? עשרים שנה לא הגעתם, כאילו אין חופשות ואין חגים, ואין מטוסים, שמקצרים טווחים…" זעק עד לב השמיים…
"זלמן, אתה שם לב שאתה ממש מתנפל עליי? רחם עליי… bear it more I can't… אני לא יכולה לסבול את זה יותר… למה זה מגיע לי…" פניה של גאולה החלו להתכרכם, ובניסיון מגושם למחות דמעה, כמעט שהפילה את כובעה ועמדה לפרוץ בבכי…
זלמן נבהל מתגובתה הבלתי צפויה וניסה לנחם אותה: "טוב, טוב, בואי נעזוב את זה עכשיו. תירגעי… באמת הגזמתי… מה חשבתי לעצמי? את יודעת מה? אני לא מסוגל לעשות עכשיו כלום. אני עוד המום. זה לא נראה לי אמיתי… כדאי שתחזרי למלון שלך ואני אחזור הביתה. הערב לא נוכל להיפגש, אך בואי שוב מחר בבוקר ונראה מה יהיה… באמת מזל שהיגעתם עכשיו… אולי זה בזכות הקוסמים והליצנים שהביאו לחג…" ניסה להתבדח…
גאולה חזרה ברגליים כושלות למרצדס, שנהגה ישב והמתין בה בסבלנות, ונעלמה כלעומת שבאה. זלמן פלבל בעיניו ואמר לעצמו: "מה היה כאן? הייתה… ונעלמה… ואולי לא תשוב מחר? מה עשיתי?… כמו פאטה מורגאנה יצאה מהמכונית. ועוד איזו מכונית! והדרמה… כמו סצינה מסרט של פליני. רק חסר היה משרת שיסוכך על ראשה עם שמשיה גדולה. אך לא. זו לא הייתה הזיה ולא הייתה שמשייה. זה קרה באמת. אימי עמדה במרחק של חצי מטר ממני ודיברה איתי במשך חמש עשרה דקות תמימות! זו הייתה אותה אימא שהכרתי: מרוכזת בעצמה, לא מודעת לצרכי בנה, אך במהדורה משוכללת, תוצרת חוץ! לא התחבקנו ולא התנשקנו. אולי זה לא נהוג באמריקה? אולי חששה שאקמט את שמלתה? אולי כובעה היה 'שומר המרחק' שלה! מבחינתי, זה היה בסדר גמור. ממילא לא הייתי מסוגל להתקרב אליה. לא הייתי מסוגל לגעת בה. מבחינתה – אני לא יודע. היא אפילו לא ניסתה. היא רק דיברה. וגם כשזלגה דמעתה, היא בכתה כנראה על עצמה… אולי יש לה לב של אבן?" – שאל זלמן את עצמו בשעה שראה את המכונית המתרחקת.
החום שגבר והזיעה שקלחה מפניו לא הטרידו אותו. עשרים שנה של מכירה בחוץ הרגילו אותו לחום ולקור, לשמש ולכפור. אך בכל זאת חשב לחזור הביתה. "ממילא עשיתי את היומית שלי כבר עכשיו. די לי בשלוש מאות השקלים שהרווחתי קודם, למימון חיי הצנועים: מעט מזון לכלכל את גופי, גג מפח מעל לראשי… ובגדים – אני תמיד יכול למצוא בחנות 'יד שנייה'"…
זלמן אסף בליאות את עבודותיו, ויתר על ארוחתו ב'שובע', שקנה עבורה תלושים כדי לצמצם בהוצאותיו, וחזר מרוקן מכל כוחותיו לחדרו הדל. הוא היה מותש. הוא היה מרוסק. הוא התחיל לרעוד… הוא לא יכול היה אפילו להכין את הדייסה שלו. את דייסת הקוואקר החמה והמנחמת שלו, אֶחד מזכרונות הילדות העמומים שנשארו לו… דייסה חמה ומתוקה… אבל לא מתוקה מדי, כדי לא לקלקל את השיניים…

2

"אני חייב לצלצל לחדווה. היא תכין לי את הדייסה. רק היא תוכל להציל אותי מתחושת האובדן שלי. מהבלבול שאחז בי. מה פתאום הם נזכרו בי עכשיו באמצע החיים? איזה מין מחזה תעתועים ראיתי היום? אימא? במרצדס? עם בגדי הפאר שלה… עם המשרת שכמעט היה לה… הביקור של אימא הרס את כל חומות המגן שבניתי סביבי במהלך השנים: את תחושת העצמאות המדומה שיצרתי לעצמי, את חוסר המחויבות שפיתחתי כלפי בנות הזוג שניקרו בדרכי, את אופי הפרנסה שהקניתי לעצמי. הכול התנפץ מול עיניי בביקור אחד של אימא. פתאום אני מרגיש שוב הילד הקטן שתלוי כל כך בהוריו, באותם הורים שעסקו בשלהם והשאירו אותי עם כל הפחדים והמפלצות של חיי. פתאום אני זקוק להם כל כך… פתאום אני מרגיש אבוד בלעדיהם…".
את חדווה שמעוני הכיר בדוכן המכירות שלו. לפני כעשר שנים ניגשה אליו חדווה, עם שערה המתולתל וחיוכה שובה הלב, וביקשה לקנות ציור לחברה שחגגה יום הולדת. היא לבשה שמלת מלמלה מתנפנפת והחזיקה בידה שקית ספרים של סטימצקי. כשנברה בין הציורים, הניחה לרגע את השקית על הדוכן. הציץ ממנה הספר 'מאה שנים של בדידות' של גבריאל גרסיה מרקס, הספר החביב עליו ביותר. באותו רגע התאהב בה. בה, בתלתליה, בחיוכה, במוֹחה… הייתה זו התאהבות לא רציונאלית. הרי כלל לא הכיר אותה… היה להם חודש סוער אחד של שיחות אינטלקטואליות וטיולים על חוף הים עד אור הבוקר, אך אט אט שככה ההתרגשות והפכה לידידות סולידית, כשהמועדים בין פגישה לפגישה הלכו והתרחקו. כשהיה מזמין אותה, היה מראה לה כל פעם משהו חדש. פעם ספר של אביו, ופעם – אלבום של אימו.
לפני שהופיעה אימו בפתאומיות, חשב להזמין את חדווה הערב. הוא כבר החל לתכנן את מהלך האירועים: "הפעם כשתבוא, אראה לה את הספר האחרון של אבא, 'הפילוסופיה של המאה העשרים ואחת', ובטח נתווכח עליו כרגיל: היא תאמר שהוא בעל רעיונות גדולים וחובקי עולם, ואני אענה לה, שאולי רעיונותיו 'חובקים', אך באופן מעשי, הוא אינו מסוגל לחבק אפילו את בנו יחידו. אותי. את בנו שמחכה לו ולרעייתו, שהיא במקרה גם אימי, כבר עשרים שנה. ואם אראה לה את אלבום העבודות של אימי, גם אותה היא תשבח ותהלל למורת רוחי. ואני אומר לה: "לא אכפת לה מהבן שלה. רק מעצמה. מה שחשוב לה הן התמונות, התערוכות, התשואות… היא אולי אמנית גדולה, אך אימא קטנה. קטנה מאוד, אם בכלל… איך הייתה מציקה לי שאני 'בעל חלומות' ושלא יצא ממני שום דבר…". כך אבכה לה, לחדווה שמעוני, בפעם האלף. כרגיל, אתיישב על ידה במיטה ואתייפח על כתפה. בהמשך, נשתה כוס יין אדום, אלטף את תלתליה ונישאר ביחד עד הזריחה…".
חדווה הגיעה. היא אספה את שיערה בגומייה, חגרה על מותניה סינר שהשאירה בפעם הקודמת, ונכנסה מיד לפעולה. היא לא שאלה שאלות, ובמיומנות רבה, כאילו ניהלה את עניינַיו של זלמן יום יום, רחצה כמה כלים, בישלה את הדייסה וארגנה להם מקום לאכול. ברגע שהגישה את הקערית המהבילה פרצו הדמעות מעיניו. פרץ הבכי שהיה אצור בקרבו כל חייו. היה זה בכי תמרורים. הוא שאג מבכי. אפילו השכן מהדירה הסמוכה הגיע לשאול אם הם זקוקים לעזרה… הוא יצא לחצר והתהלך בה הלוך ושוב. הוא פנה אל השמיים, הניף ידיים, שאל שאלות ולא מצא תשובות. הוא חזר לחדר, התכרבל בזרועותיה של חדווה ומילא את חזה בדמעות. הוא התאבל על חייו ובכה ללא הפוגה, עד שנרדם.
בשנתו ראה את עצמו עומד במרכז גן הילדים ואת כל הילדים רוקדים סביבו ושרים לו "זלמן יש לו מכנסיים… ארוכים עד הברכיים… ", רוקדים ושרים, שרים ורוקדים. והוא מנסה לפרוץ את המעגל ואינו יכול… והגננת באה ומצטרפת לילדים… וגם אימא מצטרפת ושרה יחד איתם… ופתאום הפך הגן לבית החייל. והוא מחפש מיטה לישון עליה, וכל המיטות תפוסות… מיטות קומותיים, מיטות עם שלוש קומות, חיילים ישנים על הרצפה, חיילים ישנים על הגג, ואין לו מקום, והוא מנסה לדבר עם החיילים, ואף אחד לא עונה… והוא מנסה לצעוק, אך לא יוצא לו קול… והוא מנסה לברוח, אך הוא רץ במקום… ופתאום הוריו חוזרים ממסיבה, מחופשים לארנב עם שעון כיס גדול ולמלכת הלבבות, צוחקים צחוק שטָני ואומרים לו במתק שפתיים: "אתה יודע מה יקרה אם לא תלך לישון… תראה את השעה בשעון… איפה ה'רולקס' שלך? כבר הספקת לאבד אותו?" וברקע הוא שומע: "עִרפו את ראשו, ערפו את ראשו…"
זלמן התעורר בבהלה, גופו שְטוף זיעה, וחדווה ניענעה את כתפו ושאלה: "מה קרה? מה קרה?… הִשמעת קולות משונים… מה חלמת?" הוא סיפר לה את החלום, ושוב פרץ בבֶכי מר.
כשקם בבוקר, חדווה כבר לא הייתה. הוא היה בסערת רגשות. הוא ניסה להיזכר במהלך חייו והתעכב על תקופת לימודיו בבצלאל. הוא גר אז בדירת שלושה חדרים במעונות, עם עוד חמישה סטודנטים משנים א' וב', שניים בכל חדר, בצפיפות רבה, אך עם רצון עז להצליח. הוא היה מוכן להקריב את חיי החברה שלו תמורת ציון טוב שיקבל במבחן, או דברי שבח שישמע ממוריו, ובתחילת דרכו ויתר על מסיבות, סירב לבילויים ושקע בלימודים. הייתה גם אחת, עתליה בטלר, שחיזרה אחריו בעקשנות ללא הצלחה, מלבד פעם אחת כשעדיין לא ידע איך לסרב לה… היא הייתה בעלת שיער שחור וארוך, עיניים ענקיות ורושפות, ותמיד לבשה שמלה אדומה… היא נראתה לו דרמטית באופן מוגזם ואובססיבית באופן מפחיד… במהלך השנים ראה אותה פה ושם, ותמיד נראתה לו כמו עיט האורב לטרפו. משום מה, הרגיש שיש לה השפעה על חייו ועל צעדיו. במקביל ללימודיו הוא עבד במלצרות, אך שתי הידיים השמאליות שירש מאביו, היו בעוכריו. הוא ניסה את מזלו בחלוקת עיתונים, אך גם בזה לא הצליח. הוא המשיך לנדוד מעבודה לעבודה ומעיסוק לעיסוק. הלימודים היו קשים והדרישות גבוהות. הוא גם לא עמד בדרישות המורים. היה לו סגנון שונה, מיוחד, לא מובן… הוא נחשב לנון-קונפורמיסט. בסוף נשבר והחליט לעזוב, אך לא להפסיק לצייר. עם הזמן, כשהתחיל להתפרנס מהציור, נפרד מהסגנון האוונגרדי שלו והתמקד בסגנון ריאליסטי. רוב הדמויות שצייר היו דומות לאנשים שראה ברחוב, ולעיתים רחוקות צייר את עצמו. כששרתה עליו המוזה צייר גם את חדווה. בחלק מהתמונות שם לב, שהבעות פניהן של הדמויות משקפות את הלך רוחו שלו במהלך השנים.
הוא חזר לאירועי האתמול. הוא עדיין לא הצליח להבין מה קרה שם. הוא התחיל להפוך בדברים שוב ושוב, ופתאום הבין. פתאום קלט שעד עכשיו אימו שלטה בו מרחוק. היא נכחה בעולמו כל העת. הוא החל לשחזר את מחשבותיו לאורך השנים והבין שלא עבר יום שלא חשב עליה. מה תאמר לו כשתדע שעזב את לימודיו? מה הייתה אומרת על הציור שסיים זה עתה? איך הייתה מגיבה לו ראתה את שערו הארוך? מתי היא תחזור ארצה? ומה עם אבא?… עכשיו הוא קלט שכל חייו הוא חי בשביל הרגע שהיא תחזור. היא ואבא, למרות שלא הודה בכך עד עתה. אלא להיפך… הנה, אתמול רק המטיר עליה טענות. מעניין, בכלל, למה הם חזרו? הוא החל לשחזר את המראה החדש של אימו, ופתאום זחלה אל ליבו תחושת רחמים כלפיה. לפתע היא נראתה לו פתטית, כאילו היא זו שמסרבת להתבגר. כאילו היא זו שמנסה להחזיר את הגלגל לאחור… עם צבע… עם טיפולים… בלי קמטים… אך הרחמים היו עדיין מהולים בכעס. הוא כעס עליהם וכעס על עצמו. ריחם עליהם וריחם על עצמו. הוא התקשה להפריד בין תחושותיו הסותרות, ורק לאחר שהקדיש חצי בוקר למחשבות חוזרות ונשנות על אירועי חייו, נזכר פתאום, שבטיפול פסיכולוגי אפיזודי שקיבל פעם, אמר לו המטפל, שעליו לפתח מוקד שליטה פנימי ולהתחיל לשלוט בחייו. הוא צריך להפסיק להאשים אחרים במצבו ולקחת אחריות על מעשיו. לפתע ראה שהגיע כמעט למחצית ימיו והוא עדיין מתנהג כמו הילד שנטשו הוריו. לאט לאט חלחלה בליבו ההרגשה שהוא זה שצריך לקחת את תפקיד המבוגר האחראי. שהוא זה שעליו לקחת את המושכות לידיו ולנהל את המפגש המחודש עם הוריו. "אך איך אעשה זאת? מה יהיה הצעד הראשון? איך אתחיל מבלי להיראות כמתחנחן? מצד אחד חשוב לי שירגישו שאני עדיין כועס עליהם… שעשרים שנה לא עוברות ללא עקבות בנשמה… אך מצד שני – כדי לנהל את צעדיי איתם, אני חייב להתרכך… אני צריך לנסות להתקרב אליהם…" גמלה ההחלטה בליבו.
כשנפגש שוב עם אימו, השתדל לדבר אליה בסבלנות ובסובלנות. הוא השתדל מאוד. הוא ניסה להתעלם משפת הגוף הילדותית שלה, שעמדה בניגוד גמור לחזותה האלגנטית, שדווקא מצאה חן בעיניו. הוא רצה לתת לה לדבר, לתת לה הזדמנות לבטא את עצמה… לפתוח את ליבה שהיה רחוק באמריקה כל השנים… אך הוא לא ידע איך לעשות זאת. הוא ניסה, אך כל מילה שלה חיבלה בנסיונותיו.
"אז מה את בוחרת?" שאל בזהירות רבה…
גאולה, שלא הייתה מודעת לבעייתיות התקשורתית ביניהם, עתה בקופצנות: "הנה תמונה שאוכל להתגאות בה! והנה עוד תמונה… ועוד אחת… באמת… גאווה גדולה בשבילי!" לאחר התלבטות קלה בחרה את אחת התמונות, התבוננה בה היטב מקרוב… ומרחוק… ושוב מקרוב… ואז שוב מרחוק… וצמצמה את עיניה, וכווצה את שפתיה… כבוחנת פיסת אמנות יקרת ערך… וכשהתכוונה להתחיל לנתח את הציור, לכסנה אליו את מבטה בהבעה דרמטית, כמי שמצאה את אשר ביקשה נפשה…
כשראה את התנהגותה התזזיתית של אימו, מלווה במחוות התיאטרליות המוגזמות, שכח את תכניתו, שאך לפני דקה החל ביישומה, והכעס חזר והשתלט על גרונו: "אוי, אימא, שוב את רק רוצה להתגאות בי? את רוצה להראות לכולם שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ?… אך את יודעת מה? זה היה אמנם עץ מרשים ביופיו… אך עץ סרק… סרק… סרק…– בלי פירות אמיתיים…". הוא רצה להמשיך ולהמטיר על אימו את זעמו שהחל להשתלט כמו אתמול על גופו, אך נזכר בהחלטתו מהבוקר: "לא להתנפל… לא לפגוע… לפתוח… להכיל אותה… כדי לשקם את יחסיהם". הוא התעשת, לקח נשימה עמוקה, ביקש את סליחתה וניסה גישה אחרת: "אימא, חשבי בצורה מקצועית, כמו שאת יודעת… ראי את הצבעים… הקומפוזיציה… הפרספקטיבה…" הוא הפליג במושגים ובמונחים ששמע ממנה מאז ילדותו… "את בטוחה שזו התמונה שתתחברי אליה… שתוכלי להזדהות איתה… שתרגישי שאת לא יכולה בלעדיה…" המשיך לשכנע את המשוכנעת…
"העבודות שלך בכלל לא רעות…", נענתה לו אימו, תוך כדי חיפוש אמיתי אחר תמונה נוספת שתדבר אל ליבה. "הן אפילו טובות… הקומפוזיציה מצוינת…" המשיכה לתור בעיניה אחר זו שתשבה את ליבה, לאחר שהניחה בצד את התמונה הראשונה.
"או! הינה תראה, שלוש הגרציות שיושבות בארומה… אני חושבת שהתמונה תתאים לי מאוד… הצבעים בהירים… הפרופורציות טובות… לא… אני רואה פה משהו עוד יותר מעניין… אני חושבת שעיניו של הבחור עם הפנים העגומות מלאות עומק. הוא מזכיר לי מישהו… הוא דומה למישהו שאני מכירה… כאילו ראיתי כבר את התמונה הזאת… רגע, רגע, רגע…" אמרה ועצרה את דיבורה, מפנה את מבטה הלוך ושוב מהתמונה אליו וממנו חזרה… מסתכלת ומתפעלת כלא מאמינה… בודקת ובוחנת את עיניו של זלמן, את צבען… את מבען… ואת אלה שבתמונה… ובנשימה עצורה שאלה: "תגיד לי… זה לא אתה?…"
"ומי אם לא אני? אם אין אני לי מי לי! הרי את מעולם לא ראית את העומק בעיניי! בקושי הסתכלת על פניי! ובכלל לא התעניינת במעשיי…" קפץ שוב הכעס מליבו ישר אל תוך גרונו.

כך החל המפגש השני של זלמן עם אימו. מיד לאחר שהגיע לדוכן, יחד עם הליצנים והקוסמים שהגיעו גם ליום השני של היריד, הופיעה גאולה כפי שסיכמו. גאולה שפעה מרץ ופעלתנות. אך נדמה היה לו שהמרץ מלאכותי והפעלתנות מעושה. משהו מהקסם של אתמול פג. מתחת לאיפור הכבד ולבגדים היקרים, היום נראתה לו אימו חלשה ועייפה. היא גם לא חבשה את הכובע רחב השוליים. "אולי גם היא עברה משהו מאז אתמול?" חלפה מחשבה בראשו… "אולי בכל זאת זז משהו בקרבה?" "אך לא…" ביטל זלמן את הרהוריו בהינף יד. "לא, זה לא ייתכן. היא לא השתנתה בִּין לילה." הוא ייחס את החולשה והעייפות לחום וללחות של תל אביב, שכבר לא הייתה מורגלת בהם… ואולי גם להמולת הרחוב ולצפיפות שהלכה וגברה מרגע לרגע ביריד האמנים… "מי צריך את הליצנים האלה שחוסמים את המעבר ומפריעים לאימא?… מילא, הקוסמים… הם אולי יכולים לעשות לנו איזשהו קסם… בזכותם אולי נפליג למרחקים…" התחיל לדמיין… "אבל ליצנים? ליצנים הם באמת עצובים… כמו הליצן העצוב שציירתי אשתקד… הם רק מעמידים פנים!… לפחות אם היו אלה ליצנים רפואיים הייתה בהם תועלת… הם היו רגישים… הם לא היו חוסמים… " המשיך לדבר בליבו…
"אוי, זלמן, תפסיק כבר"… 'רישריישה' אימו ועזרה לו להתאפס. "אתה רוצה להראות לי את התמונות שלך, או שאחפש בעצמי?"
"בבקשה! אז את הגרציות כבר ראית… ואת העומק בעיני גם כן… וראי גם את הילד שהתייתם מאימו… כולם חיכו כל השנים רק לך… לחוות דעתך… למילה טובה ממך… אז הינה… יש לך הזדמנות!… את יודעת מה? במחשבה שנייה, יש לי תמונות נוספות בבית! אם לא נמצא כאן, נוכל ללכת אליי הביתה למצוא ציור אחר… יש לי שם מחסן מלא… כל טיפוסי רחוב אלנבי נמצאים אצלי בבית… את מסוגלת ללכת מאתיים מטרים עד לדירתי שבשוק הכרמל?" תלה בה את עיניו, "או שאולי לא?" נמלך פתאום בדעתו. "אולי זה קצת רחוק עבורך? את נראית לי עייפה… אולי אפילו קצת תשושה…"
"אני לא עייפה… ובטח לא תשושה… מה עובר בראשך?… מה אתה דואג לי?" התעשתה פתאום. ובמרץ מחודש החלה לחקרו על דירתו: "אז הדירה שלך בשוק הכרמל??? מה לך ולשוק הכרמל??? מילא, שוק האמנים… אבל לשוק הכרמל איך הגעת? יש שם בכלל מקומות מגורים? תגיד לי, הפכת ל'ילד שוק'??? אפילו 'ילד רחוב' מעולם לא היית… תמיד היית… איך אומרים את זה היום?… אֶה… 'ילד חְנוּן'… עיניו קבורות בספרים – וראשו בעננים… אפילו ל'צופים' לא הלכת… איזו מין דירה יש לך שם???"
"דירה בחצר…", ענה לה בשוויון נפש מעושה… אבל בתוך תוכו חשש מתגובתה כשתראה את החורבה שגר בה, ש"באמת מתאימה יותר כמחסן מאשר כמקום מגורים… כדבריה של חדווה".
"דירה בחצר? איזו חצר? חצר של מה? והדירה – עם חצר גדולה? זו בטח דירת גן…", חשבה בליבה, "אחרת… אין אפשרות אחרת…" המשיכה הרי"ש ל'ריירש' בראשה… "זו בוודאי שכיית חמדה מוצנעת מאחורי שורת החנויות, שבמרכזה עץ תאנה… וסביבו – גפן מסורגת… ועצי תפוח… ועל אדן החלון – תבלינים ריחניים…" ראתה בעיני רוחה את מקום מגוריו…

גאולה שכחה פתאום את העומק בעיניו של זלמן, את שלוש הגרציות ואת היתום הקטן… פניה התעוררו לחיים, קומתה הזדקפה באחת… והיא החלה להמטיר עליו שאלות של בת טיפש עשרה: "נלך לדירת הגן שלך? כמה חדרים יש לך? אפשר לערוך מסיבות בחצר שלך?" צהלה ומחאה כף כילדה…

זלמן נמלא עליצות מדומה, החליט להתבדח ותקף אותה בציניות, שלא הצליח להתגבר עליה: "בוודאי! כמה אנשים את רוצה להזמין? שלושים? חמישים? את יודעת איך מכניסים ארבעה פילים לחיפושית אדומה? כך אפשר יהיה להכניס את כל האורחים לדירת הגן שלי. אימא, חזרי למציאות! את כנראה לא מכירה אותי ואת מה שמתאים לי… בשלב הראשון בואי נלך ונגיע לכוך שלי… כן, כוך! שמעת היטב!" חזר על דבריו למראה פיה הפעור של אימו… "זה חדר בחצר… אפילו לא באמת 'דירה'… בואי אליי – ואחר כך נדבר. אבל תמונה – תוכלי לקחת כבר עכשיו. אם את בכל זאת רוצה אחת מהדוכן…"
"אני רוצה את הדיוקן שלך. הוא כל כך יפה…", היא רכנה אל התמונה, הרימה אותה בשתי ידיה, כאילו רצתה לחבקה…"בכמה תמכור לי אותה? כמה היא שווה לדעתך?" אמרה כמתרפקת, והסתכלה שוב על זלמן ועל דיוקנו לסירוגין…
"זִרקי מחיר" השיב, כי לא ידע להעריך את שוויו. במהלך השנים שעברו מאז צייר את דיוקנו, איש לא התעניין בו. פניו היו עגומות מדי, והקרינו תחושה של דכדוך… כדי לעודד את אימו לנקוב במחיר, המשיך בהטעמה ובתנועות גוף רלוונטיות: "הרי הילד ה'חלמן' הפך לצייר מחונן, ואפשר יהיה להתגאות בו בכל מסיבות הגן…"
אימו התעלמה מטון דיבורו ואמרה: "טוב, נתחיל בעשרת אלפים שקל לתמונה הראשונה…"

זלמן נדם מרוב תדהמה. בחלומותיו הוורודים ביותר לא חשב על סכומים כאלה. היה פער לא הגיוני בין רמת מחיריו לזה שנקבה בו אימו. אולי נעשה לו נס? אולי הקוסם שעמד סמוך לדוכן זרה אבקת קסמים עליו ועל אימו?… התחיל שוב להפליג בשגיונות… למרבה פליאתו, התעשת במהרה, וענה לה ברצינות גמורה: "תודה רבה, עשית לי את היום. כך אוכל להמשיך במימון חיי הצנועים… ואולי לקנות גם כיבוד לאורחים…" והחווה בידיו כלפיה.
גאולה שמחה שקיבל את הצעתה, והוסיפה: "אתה יודע מה? אני בכל מקרה רוצה לראות את המקום שאתה חי בו."

זלמן וגאולה הלכו לאורך הרחובות שהובילו אל המקום שממנו יצא כל בוקר לעמל יומו. מדי פעם התעייפה, וזלמן ביקש מבעלי החנויות שבדרך כיסא. במכולת הסמוכה לביתו קנה כמה צימוקים ועוד קצת פירות יבשים כדי לכבד את אימו ואולי גם את חדווה אם תגיע בערב. כשנכנסו לחדרו, פערה גאולה את עיניה בבעתה ונשימתה נעתקה מפיה.

"זלמן! מה זה? מה זאת ה'דירה' הזו? ומה הבלגאן הזה? אני נחנקת… כל כך צפוף כאן… כל כך חשוך כאן… ככה אתה חי???" ירתה את המילים בבהלה.
"כן, ככה אני חי!" ענה בהתרסה…
"תגיד לי, אתה לא יכול להרשות לעצמך מקום מגורים נורמלי?" שאלה מתוך סערת רגשות, כשכל הריי"שים ושאר המניירות האמריקניות נשרו מפיה ונעלמו כלא היו…
"מה זה נורמלי?" איתגר את אימו בזהירות ובחשדנות… זה הרגע שממנו חשש יותר מכל: שאימו תתייג אותו ושחיצי ביקורתה יפגעו במרכז ליבו…
"אמ… אתה יודע… אתה יודע למה התכוונתי… 'נורמלי'… 'נורמלי' זה…" ניסתה לנסח תשובה…
זלמן לא נתן לה הזדמנות לנשום ושטף שאלות קלח מתוך פיו: "אז מה את אומרת? אם המקום לא נורמלי, אז גם אני לא נורמלי? אני לא עומד בנורמות שלך? את לא תוכלי להתגאות בי? את תרצי לפרום את הקשר בינינו? את רוצה לחזור חזרה?" כמובן שלא חיכה לתשובות, וסתם את דבריו בשסתום שיסתום כל מענה אפשרי: "את יודעת מה? אם את רוצה – את יכולה כבר עכשיו לצאת מהחדר…, לא קרה שום דבר… תחשבי שלא היית פה בכלל!"
"חס ושלום!" החלה לסגת לאחור…"דברים כאלה לא אמרתי… אל תתפוס אותי במילה… ואני בכלל לא רוצה ללכת!"…
"אז עכשיו תשתקי ותתחילי להפנים איך נראה הבן שלך ואיך הוא חי אחרי עשרים שנות ניתוק מהוריו. איך הוא חי בהרגשה שלא היה לו כלום, שאין לו כלום ושגם לא מגיע לו כלום! מאז זנחתם אותי בלילות ילדותי אני חי בתוך עצמי… סומך רק על עצמי… ולא זקוק יותר לשום דבר… לא לדירת פאר ולא למותרות… די לי בגג מעל ראשי ובמעט מזון להזין את גופי… אז ככה אני חי וככה טוב לי! אני לא צריך יותר כלום! יש לי מספיק לסיפוק צרכיי ודי לי בדל"ת אמותיי!"
"טוב לך? אתה בטוח שטוב לך בדל"ת אמותיך? שאתה לא זקוק ליותר?" שאלה גאולה בספקנות רבה, תוך שהיא מחקה את טון דיבורו… "לי זה לא כל כך נראה ככה… בחיים לא ראיתי דבר כזה… רק בסרטים ראיתי כוכים כאלה… השולחן צמוד למיטה… המיטה צמודה לחלון… בעצם… אפילו חלון אין כאן!!! איפה החלון??? אתה יודע מה? אוי ואבוי… המקום מזכיר לי את קיטונו של רסקולניקוב! צר… וצפוף… ועלוב… מחדר כזה עלולים לצאת רק דברים רעים… אוי ואבוי…" תפסה את ראשה בין ידיה… "לאן היגעת?… מה עשיתי לך? בחיים לא חלמתי שכך אמצא אותך…" החלה לקונן בקול ולרעוד בכל גופה…
זלמן נבהל מההשוואה של אימו לרסקולניקוב, אך התעשת מיד: "אימא, אל תגזימי… איפה אני ואיפה רסקולניקוב! רסקולניקוב התגורר בבית דירות צפוף ודחוס וקיטונו היה ממוקם סמוך ממש לגג הבית בן חמש הקומות שגר בו ו'דמה יותר לארון מאשר למקום מגורים'" דיקלם בעל פה את התיאור מהספר 'החטא ועונשו' שנמצא בערימה הקבועה שליד מיטתו… הוא שלף את הספר מן הערימה והראה לה: "בתחילת יולי, בעונה החמה ביותר… יצא איש צעיר לרחוב מקיטונו…" קרא לה והצביע על המשפט המכריע… "ואני… תראי איזו רווחה יש לי… אני גר בחצר…, יש לי כניסה נפרדת… ואני גם יכול לצאת החוצה מבלי לפגוש את בעל הבית שלי… ותראי איזו שמש יפה זורחת בחוץ…" אמר תוך כדי פתיחה לרווחה של החלון שאימו לא ראתה, להכנסת אור ואוויר.
היא נרגעה מעט, והחלה להסדיר את מחשבותיה: "אמנם בני חי חיים עלובים" חשבה בליבה… "אך הוא עדיין לא רסקולניקוב… חס וחלילה… מה זה קרה לי? איזו מין השוואה עשיתי? מה זו האסוציאציה הזו? למה הפושע הזה קפץ לראשי? מה לו ולזלמן? מה לו ולחייו? אולי זה בגלל שם הספר? כן, כן… 'החטא ועונשו'… אולי באמת חטאנו כלפיו וזה העונש שלנו? שלנו? שלו? של מי???" המשיכה לתהות בלא קול…
"אימא, בשביל מה חזרתם?" החזיר אותה לכאן ועכשיו, ושאל סוף סוף את השאלה שהטרידה אותו מאז אתמול, לאחר שאימו נרגעה קצת… שאל, אך לא נתן לה שהות להשיב… הוא לא ריחם עליה ולא חש כלפיה שום חמלה…הוא שאל שאלות נוקבות וסיפק בעצמו תשובות ושאלות חדשות: "אמרי כבר… מדוע שבתם ארצה?… למה הגעתם אלי?… כדי להכעיס אותי? להחריד את שלוותי? לערער את יסודות קיומי?… להרוס את חיי?… לנפץ את חומותיי?" חזר הפאתוס המחורז לתוך דבריו… "אני מנסה להיות נחמד אלייך, אני מתעלה על עצמי… אני מביא אותך אל ביתי, אני מנסה להתקרב אליך… לקבל מעט מחסדייך… – ואת – רק מעבירה ביקורת! משווה לרסקולניקוב! מגנה אותי בתוך ביתי! אללי לי…" חתם את דבריו ביללה תיאטרלית כאילו אינו מצפה לתשובה.
"כי… כי אתה חשוב לי… לי וגם לאבא… אתה חשוב לנו…לכן חזרנו…" התעלמה מכל התשובות שנתן לעצמו וניסתה לענות על שאלתו כמתחננת על חייה… "תן לי להסביר לך… אתה לא נותן לי בכלל לדבר…"
"מה יש כאן לדבר? מה יש לך להסביר? את יכולה להסביר לי איך אני חשוב לכם? במה זה בא לידי ביטוי? כי אני לא רואה שום דרך להבין זאת" קטע שוב את דבריה. "ממתי אני חשוב לכם? מגיל אפס? מגיל שלוש? מגיל שמונה עשרה? אולי פתאום עכשיו? אל תנסי להסביר… או לחפש את רחמיי… אחרי שנים רבות כל כך לא יעזור לך גם אם תתחנני… וגם לי לא יעזרו כל ההסברים… וגיבובי המילים… בעצם… עייפתי… עייפתי מזה כבר… עזבי אותי אל נפשי… אולי כדאי שתלכי?… אמר באפיסת כוחות והצטער שהזמין את אימו לחדרו. "מה חשבתי לעצמי?" שאל את ליבו, "שהיא תראה את ביתי ולא תתאכזב? ועוד גרוע מזה – שתראה ולא תעיר?… 'רסקולניקוב' קראה לי… מה יכול להיות גרוע יותר מזה???"
"ללכת?… אתה באמת רוצה שאלך?… אם כן – תן לי להזמין מונית…" אמרה והחלה להוציא את הטלפון מתוך תיקה…
"לא, לא, לא צריך… אל תלכי… שבי…" עצר אותה בידו… "תיכף אסדר לך מקום ישיבה… אבל תירגעי קצת… תפסיקי 'לטחון', מאתמול – אנחנו רק 'טוחנים'… עוד מעט יצא לנו קמח מהאוזניים…"
"'טוחנים'? מה זה 'טוחנים'? ומה פתאום קמח…?" המשיכה לשאול ללא ליאות…
זלמן היה המום. הוא לא העלה על דעתו עד כמה היא מנותקת מההוויה העכשווית, ואינה קשובה לרחשי ליבו. הוא היה עייף, ורצה קצת שקט… הוא אסף את עצמו ולחש: "חשבתי שאת יודעת מה זה, כמו שידעת מה זה 'חְנון'…" ניסה להתחמק מתשובה… אך אימו לא איפשרה לו זאת… היא לא ידעה מתי להרפות… והיא באמת רצתה תשובה…
"לא, אני לא יודעת… מה זה באמת?…"
זלמן ראה ששקט הוא כבר לא יקבל, נשם נשימה עמוקה, עשה כמה תנועות שלמד פעם במזרח הרחוק ואסף את עצמו: "טוב, אז תלמדי משהו חדש: 'טוחנים' זה מדסקסים על אותו נושא ללא הפוגה ומרסקים אותו עד דק! 'מדסקסים' – את יודעת מה זה! זה מאנגלית… וזה כמו שעשינו מאז אתמול… מהרגע שחזרת… באמת רואים שלא היית כאן עשרים שנה…"
"או. קיי., הבנתי! אבל מה פתאום התחלת לדבר בסלנג? הרי סימן ההיכר שלך כל השנים היה השפה הגבוהה שדיברת בה, ודווקא עכשיו ממרום גילך אתה מכניס מילים מהרחוב?"
"מילים מהרחוב? כך את קוראת לזה? אז בסדר… כן, דווקא עכשיו ממרום גילי… בן כמה אני?… אז אם את שואלת… אני מדבר כך – כי ככה מתחשק לי… כי אני בתוך ביתי שלי… כי כבר גילית את כל נבכי נפשי… וכמו שאמרתי לך – התעייפתי! התעייפתי משיחות… יגעתי מדיונים… ואני לא רוצה מסכות ולא צריך קישוטים… ולא מליצות… ולא חרוזים… די לי בחיים פשוטים… פשוטים… מילים גבוהות מסבכות את החיים…"
"טוב, הבנתי… הבנתי את הרמז… בוא נשב ונשתוק קצת… אין לך בעיה לשתוק איתי? זה לא אינטימי מדי בשבילך?…" המשיכה בשלה…
"די, תפסיקי לשאול שאלות… תני לי מנוחה… ותנוחי גם את… בואי… נמצא לך כיסא… אכין לך כוס תה וגם קצת צימוקים… ותוך כדי – אראה לך ציורים…"

גאולה סקרה במבטה את כל החפצים בחדר וחיפשה מקום ישיבה. זלמן הגיש לה את הכיסא היחיד שהיה לו, מלבד כיסא המחשב שהיה עמוס לעייפה בספרים ועיתונים ישנים. גאולה התיישבה בחוסר נוחות, התכבדה בכיבוד שהחמיץ את ליבה, אך לא אמרה מילה. זלמן החל להראות לה את העבודות שעמדו בפינה.
הוא הציג לפניה ציור אחר ציור, והיא הביעה עניין אמיתי. מדי פעם העירה הערה של מי שמבינה עניין, ומרוב העבודות התפעלה בכנות.

"זלמן, אתה מוכשר…", אמרה לאחר שראתה מספר ציורים.
"אני מה? תגידי שוב…" העמיד פני מופתע…
"אתה מוכשר… יש לך כישרון טבעי, וניכרת גם השפעתם של לימודיך בבצלאל…", ענתה ברצינות.
זלמן, שהתקשה לתת אמון בדבריה, משך אותה בכוח לומר דברי ביקורת על התנהלותו: "אז מה את רוצה להגיד בזה?…"
"ש… ש… שחבל שאתה לא מנסה להתרומם…" בלעה את הפיתיון… "לדעתי, אתה יכול בהחלט להציג תערוכות בגלריה אנגל, או בגלריה גורדון… ואפילו במוזיאון תל אביב…" אמרה, וניסתה למנות אפשרויות נוספות…
"בשביל זה צריך קשרים…" קטע אותה. "ללכת ל'פתיחות' ואירועים… וגם להיות קצת איש עסקים…" החל לטעון בחרוזים שלא הצליח להיפטר מהם ובנימה שאי אפשר היה לטעות בה…
"נו, אז מה הבעיה?" היתממה…
"את יודעת מה הבעיה! את התכונות האלה לא הצלחת להוריש לי… במקום כישורים חברתיים וחושים עסקיים – נשארו לי רק הפחדים… והחששות האיומים שהציורים לא מספיק טובים…", טען כנגדה והחל לשלוף מן הערימה בזה אחר זה את אלה שלא הצליח למכור במהלך השנים… "הינה, את רואה? זה…. וזה… וזה…"
גאולה, שנרעשה מזלזולו בעושר ההבעות שנשקפו מפני הדמויות שהציג לה, הרימה את קולה, והחלה להטיף לו: "על מה אתה מדבר? הציורים טובים… הטכניקות משובחות… משיכות המכחול מדויקות… גם קווי המתאר מעניינים… רק שהנושאים מעט עצובים… " קפץ פתאום שוב שד הביקורת מתוך דבריה… " אמנם, קווי העיפרון דקים ומגוונים… אך כולם אצלך עצובים… אפילו הליצן עצוב… מה זה??? חרב העולם??? פרצה מלחמת עולם שלישית??? מה זו היתמות הזו שנשקפת מפני כל הדמויות?!…" פתאום קלטה את הביקורת בדבריה, השתתקה לרגע, והוסיפה בלחישה… "כמעט מכולן…. כמעט…" תוך כדי דיבור, הבינה שהיתמות בתמונות זו ה'יתמות' שלו… שחש בגללה…. שהיא אכן אשמה בה… "אני – ורק אני – אשמה במצבו!" קלטה סוף סוף את מה שניסה לומר לה ביומיים האחרונים… היא עצרה את עצמה, השתתקה… וכדי לצאת מהמצב המביך שיצרה, חשבה שאולי עכשיו זו הזדמנות להציע לו עזרה… לפני שיהיה מאוחר מדי… לפני שייסגרו כל הדלתות… היא מיהרה לנסח את הצעתה, שעשויה הייתה, לדעתה, לקנות את ליבו: "אתה רוצה שאעזור לך?… שאסייע בידך… אה… למצוא נושאים חדשים לעבודותיך?… למצוא נתיבי שיווק מתאימים ליצירותיך?… you know…, יש לי חברים… בחלונות הגבוהים… you know… הם יכולים לעזור…", חזרה הרי"ש להתגלגל בלשונה, והמילים הזרות להשתרבב לשפתה כשהחלה לחזור לעולמה שלה… "חברים… שיווק… חלונות גבוהים…" המשיכו הדברים להדהד בראשה…
זלמן, שהופתע מדבריה, לא העלה על דעתו להיענות להצעתה. "נדמה לי שהתעוררת מאוחר מדי…" השיב לה. "לאחר כל התלאות שעברתי, כשסוף סוף מיצבתי את חיי כפי שמתאים לי – את מופיעה פתאום ומעלה רעיונות? בשלב הזה בחיי מספיק לי מה שאני עושה… ואיך שאני מתפרנס…" ופירט את אופן פרנסתו, כפי שאהב לעשות לעיתים: "די לי בקב חרובים… במעט צימוקים…. ובדייסת סולת בערב!" השלים את דמות הסגפן שקנה לעצמו. את דבריו חתם בסיפוק רב: "הינה, אני מצליח להרגיז אותה…" חשב בליבו… וכדי להשלים את תמונת המרטיר שהלכה והתגבשה במוחו, הוסיף בשעשוע מריר שהלך וגבר: "ואת יודעת מה?… אם את לא אוהבת את הכוך שלי – אני יכול לעבור למערה!!!"
"תגיד לי, מה אתה עושה מחר?" חתכה את דבריו תוך אנחה כבדה ותנועות ידיים שביטלו את דבריו חסרי התכלית…
"למה את שואלת?" היקשה בעניין מעושה… ההתנצחות ביניהם מצאה חן בעיניו, והוא הרגיש שעדיין לא מיצה את טענותיו כלפיה. כוחותיו שבו אליו, ובמקום לדרוש את תשובתה ולחזור לנסח דברים במקומה, יצאו מפיו מילים אחרות. פתאום הייתה לו הארה… לפתע, שאלתה של אימו החמיאה לו. "היא גם שואלת על מעשיי, וגם כנראה רוצה פגישה נוספת… שלושה ימים בזה אחר זה אוכל להיפגש עם אימא… אמנם כעסי רב… אך אימא זו אימא זו אימא…" התגבשו הדברים בליבו עד שעלו על שפתיו: "את באמת מתחילה להתעניין בי… שואלת למעשיי ומצפה לתכניותיי…" אמר לאחר הרהור נוסף שהכיל תקוות גדולות…
"בוא אלינו מחר לארוחת ערב במלון…" פסקה וקמה ממקומה, מבלי לחכות לתשובה. היא החלה להתארגן ליציאה כשזלמן אחז בידה וחסם את דלת החדר. "לומר לך את האמת?" אמר גם הוא בפסקנות, "אני לא יכול לדעת מה יקרה בעוד שעה, אז איך אוכל להתחייב למחר? ומי מבטיח לי שעד מחר – את לא תיעלמי לי שוב?…" הביט בעיניה ושאל ברצינות מהולה בפחד…
"נו… באמת… איך אתה מדבר? ומה זה המבט הזה? לפחות בזמן הקרוב אני לא מתכוונת להיעלם לך… אז להתראות מחר…"
"אולי… כמו שאמרתי: אני לא מבטיח כלום…" חתם את המפגש ביניהם, אך בליבו החלו ללבלב אותן תקוות…

כל אותו שבוע, כשליצנים וקוסמים מלווים את היריד ומתחילים להשפיע על מצב רוחו – בילה זלמן את הערבים עם הוריו, כשמועקה כבדה תקועה בחזהו. "ומה אם זה ייגמר? הרי לא מתאים להם להישאר לתמיד… אני לא באמת חשוב להם עד כדי כך… והארץ קטנה בשבילם…הרי הם אנשי העולם…" בזהירות רבה ניסה להבין מה עבר עליהם בעשרים השנים של הנתק ביניהם. הוא השתדל לא להקניט אותם, כי התחיל להרגיש אי אילו סדקים בחוסן שהפגינו בפגישות הראשונות. עם יחיאל היה לו בכלל קשה לתקשר. "הוא כל הזמן שקוע במחשבות שלו." הרהר בינו לבין עצמו. "כל הזמן הוא חושב על המאמר הבא שלו. מה כבר אפשר לחדש בפילוסופיה?" אך לגאולה החל להתקרב. "היא סוף סוף מתחילה לשאול שאלות שמביעות עניין אמיתי. אמנם היא גם מנסה לתת לי הוראות: 'לך להסתפר', 'קנה לעצמך בגדים', 'צא מהכוך שבו אתה גר'… אבל זה באמת נראה מתוך דאגה. יותר מכל מעניין אותה לדעת איך אני מתפרנס ומה גובה ההכנסות שלי. כשהיא מגיעה לעניין הכסף, תמיד נראה לי שהיא מחטטת יותר מדי, ותמיד החלק הזה של השיחה מסתיים בכעס". בין השאר, מצא את עצמו מזכיר מפעם לפעם את חדווה. יום אחד החלה לשאול על רגשותיו כלפיה.
"אז מה קורה איתה? זה רציני?" שאלה בתנוחת הסתודדות כשישבו שניהם במרפסת החדר במלון.
"לא במיוחד. הבנת כבר שאני פוחד ממחויבות…" ענה לה, כשליבו החל להלום בפראות. הוא לא הבין מה קורה לו. על מה ליבו הולם כל כך? על קשריו עם חדווה, או על הקרבה שיזמה אימו? האם החל להתאהב בידידתו הקרובה, או חש אי נוחות מפלישת אימו לתוככי ליבו? האם להמשיך לחלוק איתה את עולמו הפנימי ביותר, או לקום ולסיים את המפגש ביניהם? כשרגשות סותרים מתבלבלים בגופו, החל לשער שחדירה למרחב הפרטי היא אחת הדרכים של בני משפחה לגשש את דרכם אלה אל אלה, תחושה שלא הכיר קודם. אמנם נראתה בעיניו נלוזה קמעה, אך הוא החליט להיענות לה. גם כי סוף סוף הרגיש צורך לשתף את אימו בחייו, וגם כדי לגבש לעצמו באותה הזדמנות את תחושותיו כלפי חדווה. "אולי באמת נרקם בינינו קשר שהולך ומתקדם?…" החל לתהות בינו לבין עצמו…
"אתה לא משלה אותה, אני מקווה…" כיוונה ישר אל מצפונו, מתוך חיבה לא מוסברת לעלמה שטרם ראתה…
"אה, לא. היא יודעת שאני מזמין אותה רק כששורה עלי המוזה." השיב כשסומק מציף את פניו… "זה לא מפריע לה. לה יש את החיים שלה, ולי – את החיים שלי… הרי היא מטפלת באמנות, וזו עבודה סוחטת רגשית. וגם לחיות בחברתי זו עבודה לא קלה…" המשיך להתוודות ברגשות מעורבים… "גם היא צריכה את המרחב שלה. אם זה מתאים לה היא באה אליי. והאמת היא, שבדרך כלל זה מתאים לה. בזמן האחרון אנחנו נפגשים יותר…" סיפר בתקווה לרצות את אימו.
"ומה אתם עושים יחד?" ירתה גאולה את שאלתה הבאה… אך מיד חסמה את פיה בשתי ידיה בחרטה גדולה והביטה בו במבט מבוהל… היא כבר הייתה בטוחה שהרסה הכול, שהוא יקטע את השיחה באבחת צעקה… שהוא יכריז על מלחמה גדולה… אך להפתעתה הרבה, העיף לעברה מבט שובב ושאל: "מה קרה? מה נבהלת מעצמך? אמנם שאלת שאלה לא צפויה וגם חסרת רגישות, אך ממילא אספר לך רק מה שארצה…" ובליבו חשב: "היא באמת עברה כל גבול האימא הזאת, אך לא נורא… אולי כל האימהות שואלות שאלות כאלה?…"
"אז ככה…" פתח את דבריו, "את דווקא תשמחי לשמוע… אולי תשמחי במיוחד לשמוע שישנם ערבים שבהם אני מצייר אותה, את חדווה. היא יושבת מולי עם חיוכה ותלתליה… ושמלת המלמלה היפה שלה… על כל קיפוליה… ואני מתחיל לרשום, מוחק ומתקן לסירוגין, מעודדה לשמור על יציבה אצילית, שמשתבשת לעיתים בשל פרצי הצחוק הבלתי נשלטים הבוקעים מפיה. אני יכול לעבוד שעתיים רצופות על קווי המתאר, עד לשביעות רצוני המלאה. לאחר קבלת אישורה לדמות הניבטת בתמונה, אנחנו מחליטים יחדיו לדחות את עבודת המכחול לערב אחר. וכדי להינפש מעט מעבודת היצירה אנחנו שותים קצת יין… מפטפטים קלות… ומה שהכי מעניין הוא – שבשלב הזה, אני מתחיל להראות לה עבודות שלכם. ואז השיחה הופכת לרצינית… ואני מתבל את דבריי בטענות וזכרונות… ואיני מצליח להיות אובייקטיבי… והיא – לא נשארת אדישה לדבריי. היא מנסה להתייחס לכשרונות שלכם, אם זה בניתוח מאמר של אבא, או בהתפעמות מיצירות שלך, והיא תמיד בעדכם! תמיד מוצאת קווים לזכותכם, כאילו מנסה להצילכם מפניי… ואני מנסה להסביר ולהבהיר… ובדרך כלל השיחה מסתיימת במבוי סתום. ולבסוף, כמעט תמיד אני בוכה על כתפה, ולפעמים… זהו בכי תמרורים…"
"על מה יש לך לבכות, ילד גדול שלי?" נישקה אותו על מצחו ואימצה אותו אל ליבה, לראשונה מאז שנפגשו.
"נו, באמת אימא, את שואלת ברצינות???" השיב בחיבוק, כלא מאמין למשמע אזניו ולתחושות זרועותיו…

3

לקראת סוף השבוע, לאחר השיחה האינטימית והחיבוק המפתיע עם אימו, אזר זלמן אומץ והחליט לדבר איתה על שינוי שמו.
"את יודעת, אימא, אני רוצה להחליף את השם", פתח זלמן את השיחה במרפסת המלון, שהפכה לחדר וידויים.
"אתה רוצה מה?" שאלה גאולה בהפתעה גמורה…
"להחליף את השם. את השם הפרטי שלי! אני לא רוצה להיות יותר 'זלמן'!", אמר במילים מפורשות כדי למנוע תהיות מיותרות…
"ככה, באמצע החיים?…" הקשתה גאולה, תרתי משמע… "למה היא מקשה עליי את חיי עם הקושיות שלה?…" התרעם זלמן בליבו על אימו… ובקול רם התריס: "מוטב מאוחר מאשר לעולם לא!"
"ומה הסיבה?" היתממה, והצליחה להקפיצו כדרכה…
" מה הסיבה? סיבה למסיבה! אמרי לי, את באמת אינך יודעת מה הסיבה?" התכופף זלמן לעברה, והחל להתכונן להתקפה…
"אני באמת לא יודעת…" נסוגה לאחור על כסאה, תוהה בליבה מה התהפך בקרבו מאז החיבוק המפויס אתמול…
או אז חזר זלמן לשפוך על גאולה את כעסו, שכמעט ושכך בימים האחרונים: "את לא יודעת? אינך זוכרת את ההצקות שספגתי? אינך זוכרת את התעמרות הילדים כלפיי? שכחת את הנאום שנאמת בבית הספר על סבא רבא ר' זלמן אלטר החשוב, מה שהגביר את הגיחוכים סביבי? ואיני יכול לשכוח את הוויכוח על שמי, ששמעתי פעם בינך ובין אבא. אינני זוכר מי אמר מה, אך היה ברור לי, שלפחות אחד מכם הבין את גודל הטעות שעשיתם. גם בצבא סבלתי בגללו!"
"אני עדיין לא מבינה מה רע ב'זלמן'. זה אכן על שם הסבא רבא שלך, ר' זלמן אברהם אלטר. איש האשכולות. בן לאחת ממשפחות המשכילים הידועות… אתה יודע כמה זכויות היו לו? היה לו ידע עצום… הוא עסק בספרות, באמנות, במחקר ובמדע… חייבים לשמר את זכרו! זְכור שאתה נושא את דגלו!… אסור לשכוח את הנספים בשואה… מי יזכור אותם בדור הבא…"

זלמן נבהל משטף דיבורה של אימו ובמיוחד מזכרון השואה וחשב: "אולי מוקדם מדי לדבר איתה על נושא טעון כל כך… זה לא היה צעד חכם מצידי… עדיין לא עבר שבוע מאז שנפגשנו… אולי אני לא צריך לערב אותה בכלל בעניין… אולי אוותר על הרעיון…". אך מיד חזרו אליו זכרונות ילדותו, וכנגדם – גם אומץ ליבו. עתה הטיח כלפיה את דבריו ושוב קפצו 'קוצים' בינות למילותיו:
"אני לא 'יד ושם' ולא אנדרטה מהלכת. את רוצה לשמר את זכרו של סבא? תרמי למכון וייצמן שיבנו בניין על שמו. לא בניין אחד. שניים! אחד לזכר המחקר והשני לזכר המדע! וגם לבצלאל תעלי תרומה – וזאת, לזכר האמנות! ואפשר גם לאוניברסיטה העברית – לזכר הספרות…"
"איך אתה מדבר? כך אתה מלגלג על זכר סבא? אתה גם פוגע באבא…"

כאן התערב כבר יחיאל, ופנה לגאולה: "אולי הגיע הזמן שתקשיבי לו פעם? נראה לי שהוא באמת סובל… ובכלל, בגיל ארבעים אני מתפלא, בכלל, שהוא מבקש רשות לעשות את הצעד הזה… את צריכה להעריך אותו על כך…"

גאולה השתתקה. זו הפעם הראשונה מאז תחילת השבוע שיחיאל התערב בשיחתה עם זלמן. היא חככה בדעתה, התרצתה וניסתה להתחבר לליבו… ולסגנון דיבורו. היא גם ניסתה מעט להקניטו… "אם אני רוצה שהוא יקשיב לי…" חשבה בליבה, "We have to be on the same page…! ", השלימה את המשפט בראשה, וזלמן, כמובן, לא נשאר חייב לה.
"אתה יודע מה? אם זה קשה לך כל כך, תחליף את שמך לשלמה. הרי זלמן זה שלמה. נכון יחיאל?" פנתה לבעלה… "שלמה המלך. גם הוא היה איש אשכולות. הוא היה החכם מכל אדם. וגם היו לו אלף נשים. אם לא ילך לך עם חדווה…" ניסתה להתחכם, "אולי זה ייתן לך קצת מזל…" אמרה את דבריה בחיוך קנטרני כלוחשת סוד המזמין תגובה…
"איזה יופי! שלמה המלך!!!" התרומם מכסאו בתנועה תיאטרלית… "וי ליומי… וּוַי ללילי …" המשיך להציג ואחז את ראשו בשתי ידיו… "יהיה לי מזל… אכתוב את שיר השירים… אדבר בשפת הציפורים… אֶה… וגם יהיה לי מחליף!" העצים את הדרמה וזקף את גֵווֺ ביתר שאת…
"מה???" שאלה בבהלה…
"יהיה לי מחליף!" חזר על דבריו…
"מי???" נזעקה שוב…
"שלמַי הסנדלר … השיכור הפוחז מירושלים… הדומה לי כשתי טיפות מים…" החל לתאר את בן דמותו במחזמר שראה בילדותו… ועבר לדקלום השיר המפורסם "אני שלמי והוא שלמה ושמי שלי דומה לשמו…" וכמעט התענג על השיר… לאחר 'דקת דומייה' של התמוגגות קלה, האדימו פתאום פניו ואצבעו התנופפה אל מול אימו: "ואל תערבי לי את חדווה!!!"
גאולה, שרצתה לסיים את ההתנצחות ביניהם, קמה לעברו וחפנה את כפות ידיו בכפותיה החמות… "אוי, זלמן, שנינו הגזמנו… לא הייתי צריכה להתבדח… ואתה נגררת אחריי… ותראה לאן הגענו… מספיק עם השטויות!" התחננה בעיניים כלות ואמצה את ידיו אל ליבה…
"אלה לא שטויות, וההצגה שלי לא הייתה בדיחה!" הרחיק את ידיו מכפותיה, אחז בזרועותיה והביט במבט חודר אל תוך עיניה: "משום מה נדמה לי שאינך מבינה עד כמה אני רציני. מזמן רציתי להחליף את שמי, אך לא העזתי. חלמתי על כך בלילות, חשבתי על כך בימים, אך חששתי לפגוע בכם. דאגתי לשלומכם… למרות המרחק הרב והנתק הממושך הרגשתי איזה חוט שקישר בינינו… ולא יכולתי להשתחרר… עכשיו הגיע הזמן לשינוי." אמר ואימץ את אחיזתו… "אך בוודאי שלא אחליף ל'שלמה'! גם את השם 'אלטר' אני רוצה להחליף. יותר מדי שנים הייתי זקן…" הוסיף במבט עצוב ועייף כשל חייל שבע קרבות…

בבת אחת הרצינו פניה של גאולה. נראה היה שרק עכשיו קלטה עד כמה הדבר חשוב לו. המבט הממוקד, האחיזה הממסמרת והעצבות המיוסרת עשו את שלהם… הוא הרפה את אחיזתו, אפשר לה להתרחק והתיישב בכבדות על כסאו. גאולה נכנסה לרגע לחדר, הביאה מים, ולאחר שמזגה לו כוס ולגמה בעצמה התיישבה גם היא בכבדות על כסאה. הם ישבו זה לצד זה בשתיקה מהורהרת, ויחיאל נכנס לנוח בחדר.
"תגיד, כבר חשבת על שם אחר?" שאלה בזהירות מתוך רגשות אשמה שהחלו לחלחל אל תוך ליבה ועייפות גדולה שהשתלטה על גופה…
"אין לי עדיין שם חדש. אני צריך להתייעץ עם חדווה." ענה בליאות רבה. "צריך להשקיע בכך מחשבה עמוקה. לבחון מספר אפשרויות, לבדוק משמעויות… לא נשלוף מהשרוול…" הבטיח לה ולעצמו, וניגב את הלחלוחית שהסתמנה בעיניו. ואז התעשת, קם מכסאו וחתם את דבריו: "אך שיהיה ברור לך: זלמן אלטר מת! את זלמן אלטר אפשר לארוז בחבילה, ולשלוח לבוידעם…"
"אל תדבר כך על עצמך…" אמרה לסיום… "אבל אתה יודע מה? חדווה בחורה נבונה… באמת כדאי להתייעץ איתה…"

וכך הסתובב לו זלמן אלטר עד הערב בלי שם. לבעל הבית שראה ברחוב ואמר "זלמן, כבר סוף החודש…", לא ענה. ומבעל המכולת ששאל "זלמן, אתה רוצה עוד משהו חוץ מהקוואקר?", הוא התעלם. גם לבן השכנים שקרא לו מחלון ביתו "שלום זלמן" לא התייחס… הוא ריחף בעולמות עליונים, מנותק לגמרי ממחוזות ההווה…
הוא רצה להיכנס הביתה, אך לא מצא את המפתח. הוא החליט לדחוף את הדלת בחוזקה, בעודו חושב: "לא אכפת לי אם הדלת תישבר… ממילא חיי נפרצו לרווחה"… אך הוא התפרץ לדלת פתוחה… חדווה הגיעה לפניו. היא נכנסה עם המפתח שהשאיר מעל הדלת והתחילה לארגן את החדר.
"שלום זלמן…" רצה לעברו. "איך עבר עליך היום?"
במאור פניה, הזכירה לו פתאום את אדית, אשתו של ארצ'י בנקר, מתכנית הטלוויזיה שראה בילדותו, והוא בקושי בלם את צחוקו, שהיה מהול מעט בדמע, שאריות משיחתו עם אימו. הוא התעשת, צעד צעד גדול קדימה, והכריז מיד:
"אני לא זלמן!"
"מה?!" נזעקה חדווה…
"אני לא זלמן!!!" חזר על דבריו וזקף את גופו בעוז. "כבר כמה שעות שאני לא 'זלמן'!"
"תגיד לי, מה עובר עליך? השתגעת???" שאלה-זעקה ללא כסות המטפלת שעטפה בה בדרך כלל את מילותיה…
"צריך מהר למצוא לי שם חדש!" הבהיר שוב את דבריו בתקיפות.
"מה קורה לך?" התקרבה אליו ואחזה בזרועותיו. "למה 'מהר'? מה הבהילות שבדבר? אף פעם לא ראיתי אותך במצב כזה…" אמרה, וצל דאגה חלף בעיניה…
"באיזה מצב?… וגם לא השתגעתי… ומה את דואגת? עוברים עליי דברים… את לא מרגישה?… השבוע עם הוריי פתח אצלי דרכים… אני עובר תהליך… כמו שאת אוהבת לומר על המטופלים שלך… אני כבר לא יכול להכיל את הרגשות ש'זלמן' מעורר בי… אני חושב שאני בָּשֵל… אולי אפילו 'מבושל', כמו שאיזו שכנה אמרה לאימי לפני שנולדתי…"
"בשל?… מבושל?… בשל לְמה?… מבושל לְמה?… בשל לשינוי השם?… האם אתה בשל לשינוי שמך?… אתה בטוח?… התחלת לדבר כמו פסיכולוג… ואולי כמו הבשלנים בתכניות הריאליטי" ניסתה לשעשע אותו…
"עשי לי טובה, אל תצחקי עליי… הרי את בעצמך פסיכולוגית… ואל תכניסי לי בשלנים פתאום… ואת יכולה להבין אותי יותר מכולם… אז ככה: היום העזתי סוף סוף להוציא החוצה את כל מה שהרס את חיי מאז ילדותי! הפסקתי להיות 'יד ושם'. אני גם אפסיק להיות אנדרטה מהלכת! 'זלמן' כבר לא מתאים לי! ל'שלמה' סירבתי בתוקף כשאימי הציעה לי לעברת את שמי. אז בואי עזרי לי למצוא שם חדש!" ניסה להסתער על האתגר…
חדווה מחקה את החיוך מעל פניה ולבשה את תפקיד הפסיכולוגית השוקלת כל מילה שיוצאת מבין שפתיה: "תוך שבוע מהמפגש עם הוריך אתה כבר רוצה לערוך שינוי נוסף בחייך?… זה לא מוקדם מדי?… זה לא מהר מדי?… קח את הזמן שלך… אפשר לעצמך לעכל את כל מה שקרה לך… להכיל את כל הרגשות החדשים שהתעוררו בך… הרי את מגוון התהפוכות שאתה חווית בשבוע אחד בלבד – אחרים עוברים במשך חודשים ארוכים… חשוב על כך עוד קצת… למענך… למעני…"
"אבל נפתחו לי כל החסימות!!!" התעלם מדבריה ופרש את ידיו לרווחה, כעומד על במה ומדגים את פתיחת ליבו… "זה לא מה שאת אומרת תמיד? 'תן לעצמך להיפתח… אל תחסום את עצמך כל כל כך'?… זאת הזדמנות חיי… אם לא אנצל אותה – אני עלול להיסגר שוב… ולהמשיך להיות 'זלמן' עד סוף חיי… ואני לא רוצה את זה… לא רוצה…" הוא הצמיד את כפות ידיו זו מול זו בתחינה, הלביש על פניו הבעה של ייסורים וכאב ובליבו אמר "נו, בבקשה, בבקשה…" כמו שעשה בילדותו כשביקש מאימו דבר מה…
"זה בכלל לא פשוט." המשיכה ברצינות, "אתה יודע… ראית איך לשם יש השפעה חזקה כל כך על מהלך החיים… זלמן… איך אומרים? 'אל תהיה צודק – הֱיה חכם'? אז על המשקל הזה 'אל תהיה פזיז – הֱיה שקול'…" ניסתה לדבר על ליבו…
"אני 'פזיז'? מתי אי פעם הייתי פזיז? אני תמיד כבד כמו עופרת! שוקל כל צעד שלי עשרות פעמים… את יודעת מה? הגיע הזמן שאהיה קליל! אולי לא פזיז, אבל כן 'קליל'! בלי כל השכבות הגיאולוגיות של חיי!"
"עכשיו נעשית גיאולוג?" סנטה בו בסלחנות… ומיד נזכרה בכל סיפוריו, שבהם, כל אירוע שקרה בחייו השאיר בליבו משקע כבד, ולא פעם חשבה שדווקא מקצוע זה עשוי היה להתאים לו.
"פסיכולוג… גיאולוג… גם גניאולוג כבר הייתי כשנחשפתי לאילן היוחסין שלי… עכשיו אני רוצה להפסיק 'לחפור'! די עם היסטוריה… די עם תהליכים… בואי נמצא שם חדש שיתאים לחיים החדשים שלי: חיים קלילים… זורמים… ללא משקעים! החיים שלאחר המהפך. איך אמר חיים יבין? 'מהפך'! מה זה אם לא 'מהפך'? הרי אימי הפכה את חיי על פניהם!!! הפכה – ובלבלה!… עכשיו אתחיל לעשות בהם סדר!"
"אכן, סדר זה דבר טוב…" השלימה את דבריו, והגיעה בעצמה למסקנה שזלמן אכן בשל למהלך.
הם החליטו לחפש את השם החדש באינטרנט. זלמן פינה את הערמה עתיקת היומין מעל הכיסא הרעוע של המחשב המיושן, ובאותה הזדמנות הכריז שגם אותו צריך להחליף. הוא ניקה את המסך משכבת האבק העבה וניסה להתחבר. כשהעכבר לא נענה לו החליט שזה הזמן לעשות רֶמונט בכל תחומי חייו. בסופו של דבר הצליח להיכנס לאתר של "שמות של בנים ומשמעויותיהם" וקירב את חדווה אליו, כדי שתוכל לצפות יחד איתו בשמות. הם התחילו באות אל"ף ומצאו את השם 'אבשלום', את השם 'איתמר' ואת השם 'אלון'. הם פסלו כל אחד מהשמות, כל אחד מסיבותיו שלו. לאחר כחצי שעה של חיפושים והתלבטויות קפץ זלמן על הכיסא ושאל:
"אולי 'עזריקם'?"
"מה פתאום 'עזריקם'? מאיפה זה בא לך? גם זה שם מיושן… אמנם הוא שם תנ"כי, ויפה להיות מחובר לשורשים… אך לא היה לו תפקיד מרכזי בסיפור המקראי, כפי שאני זוכרת מלימודיי הרחוקים לבגרות…"
"אני לא מחפש שם של גיבור. אם הייתי רוצה שם כזה, הייתי בוחר ב'שמשון', או 'נחשון', או 'יפתח' שהיה גיבור חיל… כפי שלמדנו בבית הספר… גם אני זוכר משהו מלימודיי הרחוקים… אני לא יודע איך השם 'עזריקם' קפץ לראשי, אך האסוציאציה הראשונה שעולה בדמיוני היא של אדם שקם ועושה מעשה! וזה גם מה שאני עושה עכשיו! אני סוף סוף קם! אני סוף סוף עוזר לעצמי! 'עזריקם' משדר מרץ, משדר עוצמה!" אמר, והתחיל לרעוד מרוב התרגשות. הוא ניסה להפסיק את הרעד, אך לא הצליח. אפילו שיניו החלו לנקוש… התחושה לא הייתה זרה לו… הוא נזכר, שבעבר הרחוק קרה לו דבר דומה, אך לא מתוך התרגשות חיובית. הדבר קרה לו כשבתחילת היכרותם, הסכים פעם להיפגש עם עתליה בטלר, ולא ידע מה היא 'זוממת' לעשות בפגישה… אך אז, הרעד נבע מרוב פחד. ואילו עכשיו, הדבר קרה מרוב התרגשות, אם כי מלווה גם בחוסר ודאות, כמו אז. "ההבדל הגדול בין שתי הפעמים הוא" חשב בליבו, "שהפעם התחושות מלוות גם בהתרוממות רוח…, ומה נזכרתי שוב בעתליה? מדוע צילה מרחף מעל ראשי בכל פעם שאני צריך לקבל החלטות חשובות?…"
לאחר שחדווה הגישה לו כוס מים, הוא נרגע מעט והתלהבותו שככה. ליתר ביטחון הציעה חדווה שיבדקו את השם לפי הנומרולוגיה, ולאחר שעשו זאת, אמר זלמן:
"זהו! מתאים לי! כך אחיה את המחצית השנייה של חיי! אשמור על משמעת עצמית וסדר, אציב מטרות ואבצע אותן… ובאמת, כמו שכתוב שם… אני צריך לחשוב גם קצת על עצמי ולקחת מדי פעם חופש וזמן להנאות… באמת אף פעם לא יצאתי לחופשה… אולי ניסע יחד לאן שהוא?…" שאל באנחת רווחה ותלה בה את עיניו…
"נחשוב על זה… זה לא באמת מתאים לי עכשיו…" נאנחה גם היא, אך מסיבה אחרת. היא הרגישה ששינוי שמו ידרוש גם ממנה התמודדות חדשה. היא הבינה שלאט לאט היא הולכת ונעשית יותר ויותר מעורבת בחייו, דבר שעדיין לא הייתה מוכנה לו…
"תארי לך, אם הייתי מפורסם והיו מכניסים אותי לטורי הרכילות 'אומרים ש…', 'מלחשים ש…', או בוחרים אותי לאיש השנה… היו כותבים: 'זלמן אלטר שינה את שמו לעזריקם אלטר – איזה שינוי!… איזה סיפור… איזו אישיות…' הייתי הופך ל'סֶלבּ'! ואז כולם היו מתקשרים, ומבקשים ריאיונות, ושואלים מה קרה… ואולי גם המכירות היו עולות… "
"זלמן… מה אתה חולם עכשיו? איפה אתה? אז החלטנו על 'עזריקם'? שם עם עוצמה? שיאפשר לך לפרוץ קדימה?"
"כן, כן! זה השם!!! קפץ על רגליו והחל לרקוד לצלילי 'ופרצת, ופרצת… ימה וקדמה, צפונה ונגבה…'" שעלו על שפתיו, כאילו היה חסיד חב"ד הרוצה לקרב את הגאולה…
חדווה כמעט הצטרפה אליו, אך התעשתה מיד: "מה קורה לך? מאיפה הבאת את זה פתאום?"
"אולי מהיריד? את יודעת… חג החירות… קוסמים… ליצנים… ברסלבים… לא ראית אותם אתמול בכיכר?"
"כן… ראיתי… שמעתי… רקדתי… לא… זה היה בצחוק… אבל אם כבר – תחליט – אתה חב"דניק או ברסלבי? 'ופרצת' הוא שיר של חב"ד ולא של הברסלבים מאתמול…"
"מה? גם את חופרת כמו אימא שלי? אנחנו מדברים על 'עזריקם' או על חסידות? מה לי ולהם? הרי סיפרתי לך שאני נצר למשפחת משכילים שהתנגדו לחסידות! וגם מהם אני רוצה להתנתק! הם כבר לא רלוונטיים! הם 'אָאוּט'! זוכרת? 'עזריקם' אִין – 'זלמן' אָאוּט!!!"
"טוב, טוב, בוא נחזור לענייננו… אז על השם הפרטי החלטנו! ומה עם שם המשפחה שלך? הרי גם אותו רצית להחליף!"

על החלפת שם המשפחה הוא ויתר. 'עזריקם' נראה לו מספיק בהחלט. מה שכן, הוא שמח שחצה כבר את גיל הארבעים, כי היום אף אחד כבר לא ילגלג על שמו החדש. הוא היה שלם עם עצמו לחלוטין בבחירת השם החדש.
אך בלילה שוב ראה עזריקם את כל ילדי הגן רוקדים ושרים. פתאום הם הפכו לחברים מבצלאל ששיחקו כדורסל, וכולם גבוהים ממנו, וכולם נדבקים אליו בגופיהם המיוזעים, מנסים לחטוף ממנו את הכדור וצועקים: "עזריקם, זרוק לי ת'כדור! עזריקם, זרוק לי ת'כדור! אליי, אליי, לא, אליי! והוא מסתכל ימינה, ומסתכל שמאלה, ומנסה להשאיר את הכדור בחיקו… אך פתאום הרגיש מבוקש ואטרקטיבי… הוא במרכז המשחק… כולם רוצים אותו… כולם קוראים בשמו… למי יזרוק… מי באמת אוהב אותו… אימא, או אבא, או אולי עתליה בטלר… אולי באמת היה צריך ללכת איתה… ברגע שזרק את הכדור, ראה ש'קלמן', חברו משכבר הימים, תפס אותו בידיו והחל לברוח. הוא יצא ממגרש הכדורסל, ועזריקם אחריו… הוא חיפש אותו בכל מקום: בבית הילדים השומם בקיבוץ… בין חצרות שכונת ילדותו… בין השיחים ובין הגדרות… עד שהגיע לגן הילדים. פתאום שוב הופיעו הילדים. הם התקדמו לעברו בקצב, יצרו מעגל חדש, שהלך והתהדק סביבו, ושרו, ורקעו ברגליהם, כשברקע נשמעה הלמות תופים קדמונית: 'עזריקם קום לקבל זריקה, עזריקם קום לקבל זריקה'… ואימו צועקת: עזריקם! אל תקום… אל תקום… אם תקום – תיפול!
ועזריקם נפל מהמיטה.
חדווה הסבירה לו שהחלום מבטא את הפחד מהשינוי, ושהיא תתמוך בו בהתמודדות החדשה. לאחר שהכינה לו כוס שוקו חם, התכרבל עזריקם בזרועותיה, ונרדם מפויס, כשחיוך מתפנק עולה על שפתיו.
למחרת בבוקר הלך ישר ל'דן פנורמה' לבשר להוריו על שמו החדש. הפעם לא חיכה להם בלובי, אלא התפרץ ישר לחדרם, עוד לפני שסיימו להתארגן לארוחת הבוקר. אימו עדיין לא התאפרה וסימני חולשה עמוקים ניכרו בפניה. הדבר הטריד את מנוחתו, אך הוא החליט להתעלם ולהתרכז במשימה שהציב לעצמו: התמודדות עם הוריו.

"הי, זלמן, קרה משהו?" קראו שניהם בבהלה, פה אחד.
"קרה הרבה מאוד! שכחתם? אני כבר לא זלמן!" התריס כנגדם.
"מה זאת אומרת?…" היתממה גאולה, או כפי שחשב עזריקם בליבו: "מה קרה לה?… האם היא באמת לא זוכרת מה קרה אתמול, או שהיא מעמידה פנים? היא שחקנית מעולה, אך בכל זאת אתן לה קרדיט ואנסה לדבר איתה בסבלנות…" תכנן את המשך השיחה…
"זאת אומרת ששיניתי את שמי…", אמר והביט ארוכות אל תוך עיניה, כמנסה לאבחן את רמת השיכחה שלה. בתוך כך, הזדחלה אל ליבו תחושה לא ברורה כלפיה. הוא ניסה לתרגם את סימני החולשה והעייפות שזיהה אצלה למשהו מוגדר, אך לא הצליח. "מה זה יכול להיות? אולי קיבלה אלצהיימר?" הבריקה פתאום מחשבה במוחו… "אם כך," שקל את מילותיו בינו לבין עצמו, "אם באמת לקתה במחלה האיומה הזו, אני צריך להיות זהיר איתה. לא להרגיז אותה…" " בהינף יד פנימי ביטל את תחושותיו ואת סימני השאלה שהערים על ליבו, ומילותיה של אימו החזירו אותו אל הנושא שלשמו הגיע.
"כל כך מהר???" המשיכה בדרך האופיינית לה…
"כמה זמן זה צריך לקחת?" שאל בזהירות…
"אני יודעת?… בכל זאת זה לא פשוט כל כך…" ניסתה לדחות עוד את גילוי שמו החדש, שמפניו חששה…
עזריקם ראה שאי אפשר יהיה לקיים את השיחה על רגל אחת, וגם לא על שתיים, אזר עוז ואמר בטון החלטי:
"טוב, עכשיו – כדאי שתשבו, את ואבא!"
הוריו התיישבו כאיש אחד על שפת המיטה, ממתינים למוצא פיו: "נו, דבר!"
עזריקם משך כיסא והתיישב מולם: "אז זהו. מהיום והלאה קִִראו לי 'עזריקם אלטר'!"
"למה 'עזריקם'? על שם מי זה? זה יותר טוב מ'זלמן'?" המשיכה גאולה לשאול, כאילו לא קלטה אתמול עד כמה הוא רציני בנושא, ועד כמה שאלות ההשהיה שפיתחה לעצמה ופניה המיתממים כבר לא הולמים את המצב החדש.
"אימא, את לא זוכרת על מה דיברנו אתמול? כנראה שכחת… את רוצה שאשחזר את השיחה שניהלנו במרפסת?… אגב, מה קורה לך בימים האחרונים?… את לא זוכרת… את נראית חלשה… בכל אופן, את זוכרת שדיברנו על החלפת שמי… נסי לראות את ההבדל: 'עזריקם' לעומת 'זלמן'. 'זלמן' הוא 'שְלוֹךְ', נעבעך ורחפן… ו'עזריקם' – חסון, נמרץ, פעלתן… 'זלמן' כבר לא מתאים לי… השתניתי…
"מה כל כך השתנית?… בשבוע אחד משתנים?… איך אתה יכול לעשות לנו את זה?… זה שינוי גדול מדי… אם היית משנה ל'שלמה' כמו שהצעתי אתמול…"

עזריקם לא רצה להתווכח יותר עם אימו, במיוחד כשהחל לחוש רחמים כלפיה…

"תגיד לה משהו, אבא… מה אתה אומר? אתה אף פעם לא אומר שום דבר. גם אתה מתנגד כל כך לשם 'עזריקם'? עזריקם יכול להיות גם על שם אביך 'עזריאל'! במקום לחכות שהאֵל יעזור לי – אקום ואעזור לעצמי!"
"זה באמת שם עם משמעות חזקה… אך לי לא אכפת… אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה… אני פעם אמרתי לך משהו?" היתמם גם אביו…
"אתה באמת לא אמרת לי כלום אף פעם. אני בכלל מעניין אותך? כנראה שאריסטו וקונפוציוס מעניינים אותך יותר ממני! גילית כבר חומר חדש על ברוך שפינוזה? ומה עם ז'אן ז'אק רוסו? אצלו יש חדש?" הקניט עזריקם את יחיאל…
"'אין חדש תחת השמש', אמר קוהלת, הוא שלמה המלך… רגע, אולי כדי לא לצער את אימא תחליף את שמך בכל זאת ל'שלמה'?" אמר אביו כמוצא שלל רב…
עזריקם, שהתעייף מתגובות הוריו, שלא הובילו לשום מקום, קם מכסאו וחתם את המפגש העקר איתם: "אתם יודעים מה, אני, את שמי, אחליף בכל מקרה. ולא ל'שלמה'… עכשיו, אשאיר אתכם לבד שתתחילו לעכל את הרעיון. גם אני צריך להתחיל להתרגל לשינוי. אם תחליטו לחפש אותי בהמשך היום – אני אצל חדווה."

עזריקם עמד לצאת מהחדר, אך גאולה תפסה אותו בידו ואמרה: "חכה רגע, אנחנו רוצים לדבר איתך". עזריקם שחרר את אחיזתה ויצא החוצה.

הוא עזב את המלון והלך אל חדווה. הוא ידע שיש לה יום חופשי. חדווה לא הופתעה. אמנם זו הייתה הפעם הראשונה שהוא בא לביתה, אך בשבוע האחרון הייתה שותפה לכל מה שעבר עליו, והיא הבינה, שעדיין לא פתר את כל הבעיות עם אימו, כולל את שינוי השם. היא קיבלה אותו בזרועות פתוחות, ושוב נפתחו ארובות עיניו. אך עזריקם התעשת מהר מאוד. הם בילו את היום בקניות ובילויים, ובערב הזמינה חדווה אוכל תאילנדי, ופעם ראשונה בחייו ויתר עזריקם על הקוואקר שלו. אחר כך עברו לפטפוטי סרק. חדווה הצליחה להצחיק אותו, והפעם עבר הלילה בשמחה.

4
למחרת בבוקר הקים את הדוכן כרגיל. השמש עלתה למרום השמיים, ועד שהגיעה השעה שתיים הספיק למכור את תמונת הגרציות בקפה 'ארומה' ואפילו את הילד העצוב שבתמונת 'יתמות וכיסופים' קנה מישהו. מכר שעבר אמר: "זה היום שלך. אם יהיה צורך, אשמור לך על הדוכן עד שתלך להביא תמונות נוספות". התנועה הייתה גדולה מהרגיל, והוא היה חביב לאנשים יותר מתמיד. הפעם, גם הליצנים שליוו את היריד ביום האחרון של חול המועד נראו לו עליזים יותר. והקוסמים… הילכו עליו קסם… הוא התכוון לעבוד עד הערב ולמצות עד תום את ימי החג ההולכים ואוזלים… כששוב הגיעה גאולה. הפעם הגיעה במונית רגילה. היא נראתה שבורה ומיוסרת. השנים ניכרו על פניה ונדמה היה לו שאף קומתה השתוחחה.
"מה קרה אימא?"
"אנחנו חייבים לדבר. סגור את הבסטה ובוא אליי שוב אל המלון." אמרה, וחזרה במונית שבה הגיעה.
במהלך הסגירה הצליח למכור עוד שתי עבודות, אך נתן אותן בחצי המחיר, כי הרגיש שקורה משהו, ולא היה לו כוח להתמקח עם הקונים. גאולה התחילה להדאיג אותו. לנהג הרכב שלקח אותו שילם מחיר כפול שיעקוף את הפקקים.
כשהגיע ללובי, שוב ישבה אימו זקופה ויפה, אך עדיין מותשת, כשקמטים דקים מסתמנים בזוויות עיניה. הוא הבחין גם בעצב שעלה על פניה… גם פניו של אביו היו נפולות. הוא לא הבין מה קורה: "רגע אימא שבורה, רגע היא זקופה… רגע היא זקנה, רגע היא יפה… ואבא, על מה לו להיות עצוב ולהיראות עייף?" חשב עזריקם.
"זלמן, אנחנו שוב צריכים לנסוע."
"עזריקם! עזריקם!!!"
"טוב, די, תהיה רציני. עזריקם, אבא ואני שוב נוסעים."
עזריקם הרגיש את הדם אוזל מפניו והחל לרעוד. "בקושי עבר שבוע מאז שהגיעו והפכו את עולמי, ועכשיו הם שוב מפילים עליי פצצה", חשב בליבו. מה לענות להם? איך להגיב על דבריהם? האינסטינקט הראשוני היה כעס. כעס על הוריו וכעס על עצמו. הוא כעס על הוריו, שאינם מתחשבים ברגשותיו ונוסעים מהר כל כך, וכעס על עצמו, שנתן בהם אמון ושהיה תמים כל כך ופיתח כלפיהם אשליות… "אך לא… אני צריך לשלוט על תגובותיי… אני צריך לנהל את ענייניי! אני, ולא הוריי, אני, ולא כעסיי…" חלפו המחשבות בסערת הנפש שהיה שרוי בה. אך הוא לא היה מסוגל להפריד בין מחשבותיו ובין רגשותיו, ובוודאי שלא לארגן את דבריו, והטיח בהם את כעסו.
"קרה משהו? על מה את מדברת? מאיפה הבאת את זה עליי? כל כך מהר אתם נוסעים? מה בוער לכם?"
"אנחנו צריכים לנסוע. העניין הוא איתי. ואבא נוסע ללוות אותי."
"מה העניין?"
"יש לי תערוכה…"
"שוב תערוכה? לא הספיקו לך כל התערוכות בחיים?"
"הפעם זה לא אותו דבר…"
"בעצם, מה אכפת לי? סעי! תסעי… תחזרי… אל תחזרי… הרי עכשיו, אחרי שסיפרת באינטרנט לכל העולם על הבן הגאון שלך, העבודות שלי יימכרו במיליונים! אני גם קיבלתי כבר כמה טלפונים. אני ילד גדול, אני שוב עצמאי… אני, עזריקם אלטר, לא צריך אותך יותר!"
"יחיאל, תגיד לו משהו…"
"אל תגיד לי שום דבר. באמת לא אכפת לי, אימא, אם תיסעו, את והפילוסוף שלך!" אמר, וחתם את השיחה.

יחיאל לא אהב שקוראים לו 'פילוסוף', במיוחד כשאמרו זאת בציניות. אך הוא בלע את עלבונו בשקט, ופנה לעזריקם.
"טוב, זלמן, עזריקם, איך שלא יהיה. נגמרה החגיגה: מחר אנחנו נוסעים לחתום על חוזה ענק לתערוכה נודדת של כל יצירותיה של אימא בכל העולם."
"תערוכה בכל העולם? מה זה? שיגעון גדלות? אולי במקום להתרחב תתחילו לצמצם את הפעילות שלכם ולקבוע אותה לעת זקנה בארץ?" ניסה לדבר בהיגיון…

גאולה שוב התערבה בשיחה.
"זה לא יקרה. זה כבר לא תלוי בי. מעורבים בזה אנשי עסקים, והאמרגן שלי קבע את לוח הזמנים."
"ממתי את צריכה אמרגן? את צריכה שיארגנו לך? את צריכה שיקבעו לך? הרי תמיד היית את זו שמחליטה על כל דבר. מתי אוכלים, מתי הולכים, מתי נוסעים, מתי חוזרים…"
"עזריקם, תפסיק להתבדח! באמת יש דברים שלא תלויים בי. אם אני כבר אומרת דבר כזה, תאמין לי שאני יודעת על מה אני מדברת!"
"אז כמה זמן ייקח הסבב הזה? שנה? שנתיים? עשר שנים?!"
"הסבב יימשך מספר חודשים. ובסיומו, אחזור ארצה להיקבר בפתח תקווה."

דממה נפלה סביב השולחן. הכול נשמע הזוי. כמו המשך של אותו סרט של פליני שהחל לפני שבוע. "מה זו הדרמה הזו? או יותר נכון הטרגדיה הזו? בשביל מה הייתי צריך את כל זה? אני לא עומד בזה… אני לא עומד בזה… איפה חדווה שתבוא ותציל אותי? אני צריך את חדווה…" סחררו המחשבות את ראשו. הכול התערבל לנגד עיניו: זכרונות הילדות שבהם הוריו השאירו אותו עם כל הפחדים לבד בבית… החלום הנורא על בית החייל… המכירות בשמש הקופחת על ראשו… אימו שהגיעה כמו פאטה מורגאנה… ועכשיו היא נעלמת בבת אחת. היא ואביו גם יחד… הוא ניסה להתעשת ושאל ברצינות מהולה בציניות:

"תחזרי לְמה?! שמעתי נכון?! להיקבר בפתח תקווה?! מה פתאום את מדברת על מוות? מה, את מהזקנים שבאים מהגולה להיקבר בציון? את אמנם 'אלטר', אך לא עד כדי כך זקנה…"

הוא לא יכול היה להירגע. הוא הרגיש כאילו הוא צונח לבור שחור ללא תחתית, כמו בחלומות של פעם… "כל מה שהצלחתי לבנות השבוע התמוטט כמו מגדל הקפלות ששכֵנתי לדוכן נותנת לילדים לשחק בהן…", חשב בליבו. "אתה מושך לבנה אחת, ואם אתה לא נזהר, כל המגדל מתמוטט… הכול תלוי בך, כי אתה יכול גם להיזהר…", החל לקחת את האחריות על עצמו… אולי הוא אשם?… אולי בגללו היא עומדת למות?… אימו, להפתעתו, שמרה על שלוותה, ואמרה בקור רוח:
"עזריקם, אם לא קלטת את מה שקורה פה, אומר לך באופן מפורש: אני הולכת לעשות את הפינאלה של חיי. אני חולה מאוד… אני נוסעת לממש את כל רכושי… למכור את כל תמונותיי… ואז, כל המיליונים יהיו שלך…"

עזריקם, שניסה בכוח לא למוטט את המגדל הדמיוני שבנה בראשו, אך לא יכול היה להבליג לנוכח דבריה, קטע את מילותיה:
"אז חזרת ארצה רק כדי להודיע לי שאת הולכת למות? האם חשבת שבשבוע אחד תוכלי להחזיר לי חיים שלמים ואז לעזוב שוב? לתמיד? לא, זה לא יקרה. אני לא אתן לזה לקרות! או שבכלל את אולי מנסה אותי, את בוחנת את תגובתי… את רוצה לראות אם הצלחת להחזיר את אהבתי אליך… בשלהי חייך…"
"אתה לא מדבר בהיגיון. הרי אתה לא באמת חושב שאני מנסה אותך בנושא כזה! זה לא נושא שמשחקים בו!"
"אולי את לא מנסה אותי, אך ייתכן שזו טעות! אולי האבחנה לא נכונה? אולי החליפו את הבדיקות ונתנו לך תוצאות של מישהו אחר? כבר היו דברים מעולם…"
גאולה, שזו לא הפעם הראשונה שמקורביה שאלו אותה אם זו אינה טעות, הייתה מוכנה להטלת הספק הזו של עזריקם וענתה מיד: "זו לא טעות ולא אבחנה שגויה! אתה רוצה לראות את חוות דעת המומחים?" והוציאה מיד מתיקה צרור מסמכים…
עזריקם נבהל מהצרור הלבן, שנראה לו מאיים יותר מדבריה של אימו, דחה אותו בידיו ואמר:
"אני לא רוצה לראות ולא צריך את חוות דעת המומחים… אני מאמין לך… זה בוודאי לא סיפור בדוי… מספיק לראות את הבעת פניו של אבא כדי להבין מה קורה כאן… ועכשיו אני מבין את השינויים שזיהיתי אצלך בימים האחרונים… אני רק לא מסוגל לעכל את זה… אני לא יכול להתמודד עם זה לבד…. אני צריך את חדווה! אני אקרא לה, לחדווה… היא עובדת לא רחוק מכאן…" קם ויצא בבהילות מהמלון.

תוך עשר דקות הגיעה חדווה. עזריקם יזם הכרות עם הוריו. סיפר לחדווה בקצרה על מצבה של אימו ועל הפינאלה של חייה. חדווה רכנה קדימה כדי להתרכז בדבריו ולקלוט את כל המידע החדש הזה שקלח מפיו במהירות, ונראתה כלא מאמינה. ניכר היה שהיא מזדהה כל כך עם רגשותיו של עזריקם, שגם מבע פניה היה כשֶלו. היא שאלה כמה שאלות הבהרה, פנתה פעם לעזריקם ופעם לאימו, ומדי פעם זרקה גם מבט לאביו, שישב כרגיל כמי שצופה במחזה שאינו קשור אליו. לפתע הזדקפה בכיסאה, יישרה את קפלי שמלתה, השתהתה קלות, והחלה לדבר.
"קודם כול, תנו לי להתאושש מהסיפור. באמת קשה לקלוט כל כך הרבה התרחשויות בשבוע קצר אחד. התרחשויות דרמטיות… משנות חיים… מלאות אמוציות… אך בואו נחשוב בהיגיון."
היא גייסה את כל הידע והניסיון המקצועי שרכשה במסגרת עיסוקה כתרפיסטית, וניסתה להשתמש בהם כדי להנמיך את עוצמת רגשותיו של עזריקם, לישר את ההדורים בינו ובין הוריו ולבנות תכנית פעולה מציאותית שתתאים למצב החדש.
"אתם צריכים להבין," פתחה את דבריה בזהירות: "לאחר עשרים שנות נתק, נפגשתם לפני שבוע בלבד, שבוע עמוס אירועים ורגשות… שטלטל את עולמו של זלמן… שבוע שבו הכרתם זה את זה מחדש… ושבו התחלתם להתקרב… ובו העז זלמן סוף סוף לשנות את שמו לעזריקם. ועכשיו אתם צריכים לנסוע, ותוך מספר חודשים להיפרד לנצח. אלה חיים שלמים שהתנקזו לשבוע אחד קצר…" הצליחה לתמצת את האירועים בשלושה משפטים בלבד. "זה נשמע כמו סרט…" המשיכה לטוות את חוט מחשבתה… "איך במציאות אפשר לעכל התרחשויות כאלה בזמן קצר כל כך? בביקור בזק שכזה… קחו לעצמכם ולעזריקם עוד קצת זמן… נסו להאריך את שהותכם במלון במספר ימים נוספים…" הציעה והמתינה לתגובתם… משלא נענתה, שאלה ישירות: "אי אפשר לדחות מעט את הנסיעה? להרים טלפון ל'אל על', או לחברת הנסיעות, לשנות את התאריך? עזריקם עדיין לא עיכל את המפגש איתכם, וכבר הוא צריך להיפרד? ועוד פרידה סופית שכזאת? אני בטוחה שגם לכם זה קשה…"
"אין שום אפשרות לשנות את לוח הזמנים… הכול סגור עם הגלריות במדינות השונות… הכול נקבע מראש!" אמר פתאום בנחישות יחיאל, כמי שהיה אמון על לוחות הזמנים ולא היה מסוגל לסטות מהמשימה שהוטלה עליו, ימין או שמאל…
חדווה, שקלטה שהתכנית אכן סגורה, "או שאולי משהו אחר סגור שם…" חשבה בליבה ונזכרה בכל הסיפורים שזלמן דאז סיפר לה על אביו… ניסתה: "אז מה דעתכם שעזריקם יצטרף אליכם? זה מסע של מספר חודשים… זה עשוי לעזור לכולכם… תוכלו ללבן סוגיות פתוחות… לקשור קצוות… לסגור מעגל…" וסרקה את פניהם של כל השלושה… ואכן, שלושתם הזדקפו כאחת, הביטו זה בזה וחזרו להתמקד בה, כאילו היא תביא להם את הישועה. מעודדת מתגובתם, המשיכה: "עזריקם, תגיד לי, מה מחזיק אותך כאן בארץ? אתה הרי אדון לעצמך. תוכל לסגור את הדוכן לתקופת היעדרותך, ולנסוע עם ההורים למסע שורשים… תוכל להשלים הרבה חסכים ותיפרדו מפויסים… ותמונות תוכל להמשיך למכור עד סוף החיים…"
"ומה איתך?" הפתיע אותה, כאילו משום מקום…
"מה איתי?" חזרה על דבריו כדי להרוויח זמן ולקלוט את המתרחש… "מה איתי?" חככה בינה לבין עצמה… "לי אל תדאג. עוד מעט מגיע יולי-אוגוסט ו… ו… ואני אצטרף אליכם לחלק מהמסע!…" הפתיעו המילים שיצאו מפיה את כל הנוכחים…
עזריקם, שליבו החל לפעום במהירות, כמו שקרה לו מספר פעמים בשבוע האחרון, החליט להתנתק מהרגשנות שאיימה להשתלט עליו, ולתרגם מיד את הדיבורים לתכנית מעשית: "ואיך אדאג לכרטיס טיסה מהיום למחר?"
חדווה, למרות ההתפתחות המפתיעה שריגשה אותה, המשיכה את הטון המעשי שהחל בו עזריקם, לקחה את ידו בידה, פנתה אל אימו, וריככה את הנחיתה למציאות ה'קשה': "אם הבנתי נכון, גאולה, מחר את נוסעת לחתום על החוזה. אני מניחה, שהמסע יתחיל מעט מאוחר יותר…"

גאולה וחדווה החליפו מבטים. נראה היה שאיזו ידידות נסתרת נרקמה ביניהן. חדווה הבינה את גאולה, וגאולה הוקירה את תבונתה של חדווה. מבטי אהדה אלה הגבירו את אהבתו של עזריקם לבת זוגו. אימא אולי הולכת, אך חדווה מתקרבת, אמר לעצמו. דמעות החלו להציף את עיניו. הי… מה קורה לי? אמנם, בשבוע האחרון הפכתי לבכיין, אבל מה עכשיו? עכשיו אני כנראה מתחיל להתאהב… מה יהיה איתי? המשיך עזריקם במחשבותיו.
"ואתה עזריקם, תזמין כרטיס טיסה בהקדם האפשרי!" קבעה עבורו.

5
באחד ביוני, התעורר עזריקם בשעות הבוקר המוקדמות, נכנס למספרה הסמוכה למקום מגוריו, גילח את זקנו, סיפר את שערו, חזר לחדרו שעבר שיפוץ לאחר הביקור הטראומתי של אימו, ולבש לראשונה בחייו בגדים חדשים לגמרי שקנה ביום האתמול. הוא ענד את ה'רולקס' בחרדת קודש ונסע לנמל התעופה 'בן גוריון'. הוא קנה בדיוטי פְרי את הבושם של כריסטיאן דיור האהוב על אימו ואת העט הנובע של מונבלאן שעשוי להתאים לאביו והחל במסעו. בשעה שתיים בצהריים, עת השמש עמדה ברום השמיים, ירד מהמטוס וצעד לעבר הוריו שעמדו במרכז אולם הכניסה לנמל התעופה ברומא. אביו תמך באימו, זקופה ותמירה כתמיד, בחליפה זהובה הדורה ובכובע רחב שוליים שהסתיר מחצית מפניה…


תגובות (3)

וואו. פשוט וואו.
ראשית, ארנה, ברוכה הבאה. את מוזמנת להשתתף בדיונים אודות סיפורים של אחרים, ובכך לרכוש לך קוראים נוספים.

שנית, סיפור מושקע, מנומק, מרגש, מצחיק, מכעיס, תובעני… וארוך.
עם סיפור ראשון שכזה, אני תוהה מתי את מפרסמת ספר ממש.
סביר להניח שרוב הקוראים ראו את ה-"138 דקות" וברחו. טעות. שלוש שעות שאפילו לא קמתי מהמסך לשירותים. אולי היה נכון לחלק את הסיפור לפרקים, כך שבשלושים פרקים בני חמש דקות היית משיגה יותר חשיפה, יותר תגובות, חיבור רגשי גבוה יותר. או אולי דווקא להפך, להמשכים יש פחות תגובות.

שלישית, הצלחת ללהטט במילים ובידע בצורה כשרונית. עברית נכונה, אם כי היו פה ושם ביטויי צווי שנאמרו בלשון עתיד ('תעשי' במקום 'עשי'). המילה 'אני' הופיעה חזק מדי בפרק הראשון, אך בהמשך הסיפור הבנתי שזה היה בכוונה.

רביעית, עולם המושגים משקף ידע נרחב. מה שמעלה את שאלת גילך. כידוע, לא שואלים עלמה לגילה, ולא ג'נטלמן היכן בילה את הלילה. רוב חברי האתר, עפ"י הערכתי הם צעירים. עד עשרים ושתיים. פה ושם, כמוני, יש גם מבוגרים יותר, ואפילו סבתא (איילה בכור הנפלאה, שאני מאוד נהנה לקרוא את משחקי המילים שלה).

בקיצור, חפרתי.
מחכה בקוצר רוח לסיפורים נוספים פרי עטך.

03/04/2016 02:59

שלום stamhara1, תודה רבה לך על התגובה המרשימה. קודם כל, לא אומר לך את גילי, אך ניחשת נכון. התחלתי לכתוב לאחר שפרשתי לגמלאות. זו אכן, פעם ראשונה שאני מפרסמת, ולא ציפיתי לתגובה כזו. באשר למילים שנאמרו בלשון עתיד במקום בציווי – זה היה מכוון, כדי להתקרב יותר לשפת הדיבור. לפי התייחסות של יודעי דבר שקראו את הסיפור לפני הפרסום, הייתי צריכה לעשות זאת יותר, אך לא הייתי מסוגלת. זו גם הסיבה שאפיינתי את הדמות עם עברית גבוהה ולעתים עם "קישוטי שפה", כפי שכתבתי, כדי לתת לעצמי לגיטימציה להשתמש ככל האפשר בעברית תקנית.

03/04/2016 08:07

    stamhara1, עד אמש, כשעה לפני הפרסום, הסיפור היה ארוך יותר, אך החלטתי לקצרו. יש לי מספר רעיונות: 1. להמשיך את הסיפור ולהפוך אותו בהדרגה לרומן; 2. להתחיל סיפור חדש לגמרי. בשני המקרים, ייקח זמן עד לפרסום סיפור חדש, אך תגובה כמו זו ותגובות נוספות שאשמח לקבל, עשויות לדרבן אותי להשקעה רבה יותר בנושא ולפרסום מהיר יותר. אשקול גם את הצעתך לפרסום עתידי של החומר בפרקים קצרים יותר. שוב, תודה רבה!

    03/04/2016 08:15
138 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך