גאווה.

גאווה. זה היה מה שהרגשתי. כולם החמיאו לי מכל עבר, ואני? רק זקפתי את גבי והסמקתי. השבתי בקול שקט "תודה", וידעתי שזו פשוט אני.
זו לא שאני פשוט משחקת טוב, אני רק "מפחידה".
זה לא שאני יפה, זה פשוט שאתה רוצה למצוא חן בעיניי "מלכת הכיתה".
אומנם מזמן כבר אני לא מוצפת חברות, אבל עדיין יש הפחד. כולם יודעים שאני מסוגלת לחסל שתי בנים במכה. ובכן, לא כל כך קשה להפחיד אותם. רק מבט מאיים, ולהיות על מצב התכוננות- לתקיפה. למרות שיש כמה בנים שוויצרים. הם חושבים "הם רק בנות. מה עוד הן יכולות לעשות?" עד שמתקיפים אותם. אחר כך הם בוכים, וההיא? היא מסתובבת אם מבט קפוא בפנים. מבט מאיים ומלא גאווה. זה כל מה שהרגשתי. גאווה.
אומנם היא לא הורגת אותם, אבל הם נופלים, או נפגעים. ואיתם? האגו והגאווה. כל מה שהשיגו במשך שנים ירד לטמיון כשילדה אחת קטנה, בת, לא מפחידה, חיסלה בדקות גבר גדול וחסון. ומה הם הרגישו? אי- גאווה. כבר קרה מקרה שפגעה במישהו בלי כוונה. כמו שדחפה ילד שהציק לה וצעק לעברה, והוא -בטעות- פגע בילדה נחמדה, שסך הכל הייתה החברה הכי טובה שלה בעבר. אומנם היא התנצלה, אבל מועקה הייתה בחזה. היא הקימה את הילד על הרגליים, והתנצלה. על הילדה? היא התחרטה, אבל לגבי הילד? היא חשה גאווה. כשעה לאחר מכן שבחו אותה, וצעקו לעבר ילד ג'ינג'י גדול -מהשכבה שמעל- אשר ניסה להרביץ לילד מהכיתה, ובמקרה אמר לי להחזיק אותו ואני התנגדתי, כך שיצא שאיים עלי, אך כל הכיתה התנגדה. הם שיבחו אותי: "אל תתעסק איתה! היא חיסלה בן בשנייה! בלי כוונה!", לאחר מכן הגנו על ילד אחר, והוסיפו להגיד "היא תקרע אותך מכות!!! לך מכאן!". ובכן, מה היא חשה באותו רגע? גאווה. פשט גאווה. אבל לעצמה.