בתולים

אני רוצה שהכל יחזור להיות כמו פעם. אני זוכרת את הרגע הזה שאני הייתי עם מישהו, וגם לו הייתה חברה. אני לא יודעת למה הוא החליט פתאום להתחיל לדבר איתי, בקושי בכלל דיברנו במציאות, אפילו היי לא אמרנו אחד לשנייה. וזה התחיל כידידות מטומטמת של ירידות מציקות ובדיחות מרושעות, אבל זה עדיף, כשאני חושבת על זה עכשיו. הגיע יום שבו קרה לו משהו, אני לא מצליחה להיזכר מה, אבל שאלתי מה קרה והקשר שלנו נהיה עמוק יותר במעט. התחלנו לדבר על הקיום ועל משמעות ולא הייתי פחות משמחה באותו הרגע שמצאתי לעצמי מישהו לדבר איתו על המחשבות שלי. התחלתי לשתף אותו בדברים אישיים קצת יותר מדי, עד שאנחנו הפכנו לאישי מדי בעצמנו. נקשרתי אליו ואני מרשה לעצמי להכריז על כך כטעות. הוא לקח לי את הבתולים, תחילה שמחתי שזה היה איתו. מי לא הייתה רוצה לעשות את זה עם הקראש שלה? הרי זה חלום. אבל מתברר שכשזה לא הדדי, זה סיוט. גיהנום עלי אדמות. אני חשה ריקנות מעיקה בתוכי. החרטה חורכת את פנימיותי, אם רק הייתי פועלת בשכל…
המוטו שלי בחיים היה לא להתחרט על שום דבר, אך לצערי הוא לא רלוונטי עוד. המוטו החדש שאימצתי לעצמי הוא לא לסמוך על אף אחד. לפחות למדתי לעשות את זה, אמנם בדרך הקשה, אך הייתי חייבת לרכוש את המיומנות בדרך זו או אחרת. אני לא חושבת שאי פעם יהיו לי ילדים, אבל גם אם כן, בין אם זאת תהיה בת ובין אם זה יהיה בן: אתחנן בסתר לאלוהים, ליקום, למה שבאמת קיים-שזה לא יקרה להם. אני לא רוצה שזה יקרה גם לאף אחת מהבנות, זה לא מגיע לאף אחד. אני מקווה שגם ילדיי וגם חברותיי כעת יחוו את הפעם הראשונה עם בן אדם שאוהב אותם, מכבד אותם, מעריך, דואג ומתחשב. זה לא מגיע לאף אחד, מה עשיתי שזה מגיע לי?… אני רוצה לשאול אותו את זה, אך הוא עסוק כעת בלהמשיך לפגוע בי, להמשיך לרסק לי את הלב. אמנם התחלתי בעצמי את העניין, אך לא תיארתי לעצמי כי כך הוא ינהג. אף על פי שככה אני יכולה לראות שגם הוא נפגע ממה שאמרתי. כן, אני זוכרת שהוא אמר לי שאני חשובה לו. אבל לא מספיק כנראה כדי לעולל לגופי זוועה שכזו. אני רוצה לבכות ולהוציא את כל זה בדמעות, אבל שום דבר לא יוצא. אני מרגישה שהוא הוציא ממני כל טיפה של רגש, שהוא שאב ממני כל רצון להתראות עם אנשים, כל חשק להמשיך לאהוב…