“בשנה הטובה, נשב עלא מיפסת”

התמימות המקסימה של ילדים סוחפת אותי כמו עלה בשלכת, אחד עם נטייה להתאבדות.
אני חולה על קטנטנים כאלה שאין להם מושג מהחיים שלהם וכל דיבור שלהם קשה להבנה בגלל המוצץ האחוז בפיהם, וכל תשובה שתקבלו מהם תהיה "כה" בתוספת חיוך שובב.

אז יצא לי לעשות בייביסיטר לאחרונה. אני יודעת, זוועתי, למה שמישהו ייתן לי לשמור על הילדים שלו?
בכל מקרה, הילדות שנאלצו לסבול אותי כאחראית מאוד אוהבות לשחק בפלסטלינה, שהיא בעצם בצק במסווה. למה בצק? לדעתי כי הוא לא מתקשה בקלות, אבל אולי כי הוא עושה פחות בעיות אם אוכלים חתיכה ממנו בטעות (מה לעשות, הקטנה ניסתה לשחק עם השיניים).
ובעוד אני פוקחת עין וחצי על הבנות, וחצי העין הנותרת בוהה בקריפיות באוויר, אני שומעת את הגדולה מביניהן (9) אומרת לאחותה הקטנה (3) "לא! אל תקחי לי מהפלסטלינה!". מובן שהתגובה גררה שלל בכיות וצרחות מהצד הצעיר שבעניין, אבל בזה הדיון לא הסתכם. בפעם השניה שהנושא עלה, בת התשע כבר הכינה תשובה בפיה: "אם היית שומרת על הפלסטלינה שלך (הבצק כמובן), אולי היה לך יותר. אבל את כל הזמן מפילה על הרצפה".
ככל הנראה אמינות ההסבר נשמעה נכונה לקטנה, וכך גם לי. אבל כמובן שאחרי כמה דקות נשמעה לחישה של "עכשיו אפשר קצת משלך?".

הלוואי שיכולתי לפתור כל בעיה שיש לי בחיים בעזרת פלסטלינה. גם כי אני מכינה ממנה יופי של פינגווין, אבל בעיקר כי זה יותר פשוט. אם מישהו היה שואל אותי "היי, מה קורה?" הייתי יכולה להגיש לו חתיכה ירוקה בחיוך בשביל מצב רוח טוב, חתיכה צהובה והרמת גבות נייטרלית לסימון 'בסדר', וחתיכה אדומה יחד עם מבט קטלני שמראה לו שכדאי לו לקחת כמה צעדים אחורה. אולי הייתי אפילו יוצרת מהחתיכה האדומה איקס בשביל שגם לקשיי ההבנה יהיה יותר קל.
אם הייתי מאוהבת במישהו אבל מתביישת להגיד לו את זה, הייתי יכולה לעבור לידו בסתמיות ולהניח בידו בנונשלנטיות לב עשוי פלסטלינה, כמה שהלב היה יותר גדול ככה הייתי יותר מאוהבת.
אם היה לי קשה לתאר מראות ונופים- הייתי יכולה לעצב אותם מהבצק.
אם היה לי מחסור באוצר מילים באנגלית, נניח- הייתי יכולה לרוץ לחנות ולקנות עוד חומר בצבעים חדשים.
זה הרבה יותר קל כשלא צריך לעמוד מאחורי המילים שלך ולהסביר.
חוץ מזה, כל אחד היה יכול לקחת את הפלסטלינה שלי איך שהוא רוצה להבין אותה. אם הייתי מכינה שמש, מישהו אחד היה מבין שחם לי, ומישהו אחר מבין שאני מעדיפה את הקיץ על החורף (למרות שחורף שווה הרבה יותר מקיץ).
ככה כולם יוצאים מרוצים.

נחזור לבייביסיטר.
אחרי שסיימתי לגרד את שאריות הבצק מהרצפה, להחליף את החיתול (לא לעצמי כמובן) ולשטוף ידיים, הושבתי את הפרחחיות מול הטלוויזיה עם ביצה מקושקשת תחובה בפיתה. עכשיו, תנו לי לספר לכם משהו על ישיבה מול הטלוויזיה במהלך בייביסיטר, אתה אף פעם לא יודע מה לעשות עם עצמך, נכון? אתה לא יכול לבהות בילדים ולשמור שהם לא נחנקים מהאוכל, כי זה פשוט מוזר לבהות בילדים במשך כל כך הרבה זמן. ומשעמם, מאוד משעמם. אבל מצד שני אתה לא יכול להסתכל על הטלוויזיה, כי אם מישהו יתפוס אותך נרדם בשמירתך, הלכה הפרנסה. וחוץ מזה- כמה זמן אתה יכול לצפות ברצף בהופ? נו באמת.
*השיא הנוכחי שלי עומד של שעה וחצי. מי ששובר אותו מלך.*
פתאום התחילו להתנגן שירי חג. ואחד מן הקולות השרים היה הקול של הקטנה, שהצטרפה, איך לא, לשיר בקולי קולות עם נעמי שמר.
"בשנה הבאה, נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות"- אני שומעת באוזן ימין.
"בשנה הטובה, נשב עלא מיפסת ונצפור סיפורים נודדות"- אני שומעת באוזן שמאל.
מהי הגרסה הנכונה? מהי הגרסה האמיתית? ואיזה מבין הזמרות לא יודעת לשיר? (האמת שעל השאלה שלישית אני יכולה לענות בוודאות, גם אוזן שמאל שלי יכולה).

כבר אמרתי שאני חולה על קטנטנים שלא מבינים כלום מהחיים שלהם? הקטנה הזאת, שלא היה לה מושג שהיא טועה בכלל (וגם לא יודעת לשיר בכלל), גרמה לי לחשוב על המילים מחדש.
למה באמת לא שרים "בשנה הטובה"? מה, היה כל כך רע השנה? ולמה המשוררת לא איחלה לנו שנה טובה, אלא רק שנה נוספת?

ולמרות שכבר עבר כמעט חודש, הלוואי שהשנה שלי ושלכם תהיה טובה, ולא רק באה, ושנזכה לשבת עלא מיפסת לשם שינוי, ולצפור כמה סיפורים שאנחנו רוצים.