בשביל להגשים – צריך קודם כל לחלום.

הוא היה כיתה ז'… אתם יודעים…
נמוך, קצת שמנמן, לא חברתי במיוחד, אבל לפחות חוש ההומור שלו בסדר.
הוא בחר לעצמו מטרה – 'אני לא רוצה להיות מקובל'.
מה זה בכלל מקובל? זה אומר שאתה טוב יותר מכולם? שאתה לא מושפע מהחברה? ככה בדיוק הוא חשב.
הוא חלם… חלם עוד ממזמן… על להיות מישהו שמביא רעיון חדשני לעולם, משהו שישנה את העולם מקצה לקצה. משהו כמו פייסבוק, גוגל או מייקרוסופט… שהן חברות ענק שהוא רק מעריץ.
תמיד היה צוחק, תמיד היה בוחן את כולם בעיניו, תמיד רצה להרגיש מעל כולם – שהוא מיוחד.
חושבים שהוא היה גרוע מבחינה חברתית? גם אני חשבתי ככה בהתחלה… אבל הוא לא היה כזה, הוא היה אחר, הוא היה מיוחד. הוא היה גאה בעצמו יותר מדי, ככה זה נראה לפחות.
עם בנות הוא לא היה, עם בנות לא הלך לו, אבל הוא ידע איך לעשות את המהלכים – באינטרנט.
במציאות – לא היה לו שום אומץ אפילו להגיד דבר קטן.

הוא פרץ לבנק, הוא פרץ לבית, הוא עשה דברים שנערים באותו הזמן היו חולמים להגיע אליהם, אם בכלל. כל מה שהוא רצה זה את האדרנדלין, את תחושת הפחד תוך כדי ביצוע המעשה.
הוא לא פחד מכלום, הוא פחד רק מהמוות, והמוות פחד מפניו.
היו לו כשלונות, הוא חתך וורידים, בעיקר בגלל אהבה נכזבת, כשלונות גדולים והרבה התקפי עצבים.
הוא היה ילד אחר, ילד שיודעים כבר שהוא יהיה גאון בעתיד, ילד שפשוט נוצר לזה.
ילד שחושב שהוא יודע הכל על כולם, ילד שמשוויץ בפני כולם.

עכשיו הוא כבר כיתה ט', היו לו כמה וכמה אהבות בחיים.
היו לו כמה הצלחות, והרבה מאוד כשלונות, אבל הוא לא וויתר, לא וויתר על החלום שלו.
אנחנו עוד נשמע עליו, בואו נהיה בטוחים בזה.