בר מצווה

עד כמה שידוע לי, אלוהים לא ביקר בביתנו. איני חושב שמנענו ממנו לבוא. פשוט, הוא לא הוזמן. וכפי הנראה, הוא נהג כך מתוך התחשבות בנבראים בצלמו. לא כך עשה אחד משליחיו הנאמנים, משה קנטרוביץ, שדפק על דלת ביתנו כשלושה חודשים לפני שמלאו לי 13 שנים.
רב מוישה" – כפי שכינה אותו אבי בהברה אידית מודגשת ונוטפת שומן עסיסי- היה גבאי וחזן בית הכנסת בכפרנו, וראש לעידה צמוקה של דתיים, שנקראו בפינו "אדוקים". שלא כרוב חברי הכפר, רכושו היה קטן – פרה אחת בשם מירלה, לול תרנגולות לא גדול, גינת ירקות ושדה מוזנח שהוחכר מדי שנה לחבר זה או אחר. הוא עבד שלושה ימים בשבוע כפקיד ברבנות המושבה הסמוכה. כדי לפרנס את אישתו וארבעת ילדיו ועסק בעבודת השם גם בימי חול, כמכשיר את ברי-המצוה לעליה לתורה ולקריאת ההפטרה. גוץ, שמנמן, ועגול פנים שניסו להסתתר תחת זקן דליל, היה חובש כיפה רחבה , שלא כדרך אנשי הכפר, שכיפת חילוניות סככה עליהם.
כששמעה אמי את נקישותיו התקיפות על הדלת, היא הזדרזה לשים את עיסת הבצק ב"ארון האויר" ומיהרה להתחמק בשקט אל חדר השינה. " גש לפתוח את הדלת " אמרה לי בשקט , "ותגיד לו שאני לא בבית". אין ספק שחותם "הילדה הטובה", שנטבע בה בילדותה, מנע ממנה לחלץ מפיה את המילה "לא" כשעמד מולה סוכן או רוכל הפורש לפניה במונולוג שוצף את טיב מרכולתו או מתנה את קשיי פרנסתו שהיא בלבד עשויה למתן אם אך תקנה ממנו.
כשלכדה במבטה או במשושיה הרגישים דמות לא ידועה או לא רצויה קרבה לביתנו, היא מצאה מפלט מן ה"סכנה" האורבת לה בהעלמות זריזה ובגיוס בנה-יקירה כשליח העבירה שלה. תדמיתי התמימה עמדה לי כדי לבטא את המילה שנבלעה בגרונה בעזרת אילתורי סיבות. וכך הפכתי להיות "מושיע האם", כפי שהכתיר אותי אבי, ואומנתי לשקר עבורה.
הנקישות התובעניות על הדלת ובקשתה הנחפזת של אמי קרעו באכזריות את הזיית היום – של שיטוט בפריז של המאה ה19 – שנרקמה תוך קריאת "עלובי החיים". הורדתי מן הבריקדות אל חדר כפרי קטן וחשוך למחצה וגררתי את רגלי באי-רצון בדרכי מפריז אל דלת הכניסה
"עמיחי!" הוא קרא ברווחה כשראה אותי, מדגיש את הטעמת שמי במלרע. "אמא לא בבית," נחפזתי לומר בקול חנוק מעט, בולע את השקר כגלולה מרה. "מילא. אפשר להיכנס בכל זאת?" והוא כבר ניצב בפתח הכניסה הצר, לבוש ז'קט מהוה כלמטרת שליחות חשובה . אבוד בתפקיד שקפץ עלי במפתיע ושלא שיננתי כהלכה, הובלתי אותו למטבח. "אפשר לקבל כוס מיים?" שאל באנחה כשהתיישב בכבדות. מהרתי לשלוף כוס מן ארון הקיר ומשם אל הברז.
מלבד הקניית השקרים המיועדים למאורעות מעין אלה, חונכתי על ערכי כבוד הבריות ורגישות לצורכיהם וגדלתי על ברכי האידיאולוגיה המטיפה "סובלנות לגבי כל עממי העולם". אך זו לא התפרשה בהכרח כסובלנות לגבי קפיטליסטים, רודנים ופשיסטים, וכמו כן לגבי אנשי-דת שהפיצו ב"צרות-רוח ובקנאות" את "האופיום להמונים".
אחרי שלגם את המים בשקיקה ובמצמוץ שפתיים, רמז לי "רב מוישה" בידו ואמר : "שב נא, עמיחי. אני רוצה לשוחח איתך." התיישבתי מולו, יותר נכנע מאשר מכבד את סמכותו של מבוגר. הוא קירב את פניו אלי באינטימיות מאיימת קמעה: "נו עמיחי, מזל טוב. בקרוב תהיה בר מצווה, ברוך השם. וודאי ידוע לך שכל בר-מצווה קורא את ההפטרה בבית הכנסת. אני יודע שאתה בחור מוכשר, ואני בטוח שתצליח ללמוד אותה תוך חודש ימים. אבל אין סיבה לדחוק את הקץ. אז אולי נתחיל בעוד שבוע?"
נמנע לפגוש את מבטו המפציר, הייתי מהנהן בראשי מדי פעם מתוך נימוס מחייב, בעוד שעיני התבוננו בסקרנות בזקנו המונע עם העוויות פיו. ראיתי כמותו בתמונה המהוהה של סבי באלבום המשפחתי, וב"ספר הגלויות", ויותר מכך בחיקוייו המבטלים של אבי של גלרית טיפוסים מן העיירה בה גדל, כשהוא מחליק או מושך בזקנו המדומה.
בעוד הוא מרחיב לדבר במילים מתובלות בריח בצל מבושל, נדדו מחשבותי אל הבריקדות בפריז. מהותי היתה עדיין צפונה בדמותו של מריוס, העומד זקוף קומה מול חיילי מלך צרפת כשחולצתו פרומה ובלוריתו פרועה, והרובה הצ'כי, שנותר בביתנו מאז מלחמת העצמאות, בידו. משם הוביל אותי הדמיון בשינוי תפאורה אל הכפר. הנה אני ניצב על בריקדה שעורמה לקראת ל"ג בעומר כנגד משה הגבאי, והוא מפציר ומוכיח ותובע את נאמנותי למסורת הדת. דמותו הוכפלה והושלשה, ובמהרה הוקפה "הבריקדה" בעשרות כפילי "רב מוישה", אדוקים מזוקנים ולבושי קפוטות, הזועקים כנגדי: "נכרי לעמך, אתה!" ואני לא נע ממקומי ומרים מולם שלט עליו שואגות שתי מילים באותיות ענק אדומות: אין אלוהים!!
"האם שמת לב לשמך?" שאל "רב מוישה" ועיניו בורקות , " עמיחי! שמך עמיחי." אמר כאילו חשף אוצרות יקרים בתוך המטבח הפרוזאי כל-כך. "עמי, הוא עם ישראל שלי, כלומר שלך, שכן אתה בעל השם. חי – חי וקיים. משמע, עם ישראל שאתה משתייך לו, חי וקיים. וזאת בזכות מה?" הוא תלה בי מבט שבע-רצון ומעודד. לא עניתי לו, שכן עבורי שיעורי ההיסטוריה ולימודי היהדות מקומם היה בכיתה ולא במטבח ביתנו, ושמורים למורינו ולא לגבאי בית הכנסת. "אני אומר לך בזכות מה", הוא נעתר להאיר את דעתי, " בזכותך ובזכות דורך, דור ראשון בישראל השומר ומגן על קיום העם." משכבר הייתי מודע לעליונותו ויחודו של הדור שאני נכלל בו. וזאת עקב הפניית העורף לעבר הגלותי והפריקה חסרת הפשרות של משא הגלות וכל הכרוך בה. "ובזכות מה התקיים העם היהודי עד עתה?" הוא נעץ בי עיניו ולא חנן אותי בזמן לתשובה והמשיך בדרשה, נראה כנוטה לרחף מכסאו, מתוך התעלות הרוח וההתלהבות, ואולי משום שכסאות המטבח לא היו מרופדים ולא נועדו לאירוח: " בזכות המסורת והדבקות בה, ברוך השם. ומסורת בר-המצווה, שניתנה לכל ילד יהודי המגיע לפירקו, מחזקת ומאשרת את קיומו של העם היהודי."
מסעו ההגיוני אל המסקנה הבלתי רצויה לי, איים לסדוק את הנחתי שדת ובערות כרוכות זו בזו. בו בזמן רציתי לענות לו בטיעון על ההבדל בין לאום ודת, שכן ניתן להגן על קיום העם ומולדתו בלוחמה בעזרת סטנים ורובים צ'כים, ולא בעזרת השם ובציטוט ניגוני של פרשת השבוע, ובחבישת מדי חקי וכובע פלדה במקום טלית וכיפה שיאוכסנו לנצח מיד לאחר העלייה לבימה. האתגר להתנצחות איתו – עיסוק שנעשה שכיח יותר לאחרונה בשיחות עם אבי – היה מפתה. אבל אוזני היתה כרויה לרחשים המסתננים מחדר השינה. שם ישבה אימי על המיטה וידיה המקומחות העסוקות תמיד כדרכה, תלויות לצידה כאיברים חסרי תועלת. ראיתי אותה בדימיוני זעה בחוסר מנוחה, דואגת שהבצק בארון לא יתפח, מטה אוזן לקולות הבוקעים מן המטבח, ומנסה לשלוח לי מסרים טלפתיים להיפטר מהר ככל האפשר מן האורח הבלתי רצוי. החלטתי לבוא להצלתה המידית. " אדבר עם ההורים שלי על כך", אמרתי והעזתי לקום. אבל "רב מוישה" ביקש תשובה מוחשית ומיידית יותר ונשאר ישוב על הכסא, כאילו נעץ בתוכו שורשים מכוח אמונתו. גייסתי פיתרון לכך , "סליחה, אבל אני צריך להאכיל את הפרות," אמרתי ופניתי לעבר דלת הכניסה. איני יודע מאיזו סיבה הוא השתכנע לקום ולפנות אחרי אל הכניסה , מתוך צער בעלי-חיים או מתוך הנחישות שהוכחתי. "אל תשכח, עמיחי, מה משמעות שימך ומה חובתך לעמך ישראל" היו מילותיו האחרונות כשעזב.
באותו ערב החל הדיון המשפחתי בנושא בר-המצווה שלי סביב שולחן האוכל במטבח. " נו, עמיחי, מה אתה חושב?" שאל אבי. הוא ידע שימצא אצלי קרקע פוריה שחרש בה שנים והכשירה לזרוע בה רעיונות שלו. את יעודו כאב הוא ראה בטיפוח יורש שיעשה ויחשוב כמוהו, ואולי למעלה מזה. כך התגבשו מזה שנים גישתי השלילית למסורת הדתית, ביקורתי על חוסר ההגיון והארכאיות של הרבה מנהגים, ואי-האמונה בקיום אלוהים. המחשבה על העמדת הפנים כשאני עומד מול קהל וקורא מן ההפטרה בתוך אולם בית הכנסת דחתה אותי. מתוך דפי "על המשמר" , מדברי מדריך הנוער בתנועה, מן העמוד הראשון של "הקפיטל" (לא קראתי מעבר לו, אך אבי הרחיק עד העמוד התשיעי, שם עצר כמול רמזור אדום מהבהב לנצח), נשבה הרוח המהפכנית של החזון האדום של "שיויון ושלום עמים", שנשאה אותי מחוץ לאולם בית הכנסת הקטן בו נדחס "עבר גלותי באוש".
בית הכנסת, היה אז מבנה עץ צנוע, ששימש בין השאר כתחליף זמני וחילוני לכתתנו כשהכפר הופגז בעת מלחמת העצמאות, וכפי הנראה גם כמעון קבוע למשפחת עכברים, שנהלה את חייה בשקט בימי חול. הוא שירת בליל שישי ובשבת מנין מצומצם בלבד – את חמשת או ששת ה"אדוקים", ועוד כחמישה חברי כפר חילוניים למחצה. הללו פקדו את בית הכנסת מתוך רגשי-אשמה כלפי הוריהם שנספו, געגועים לאוירת משפחותיהם בעיירה, ותחושת ידידות או מחווה חסד כלפי איש דתי זה או אחר. משה הגבאי היה אחראי לאיסוף "הכבשים האובדות" המועטות לעבודת הקודש. ספסלי בית הכנסת המרוקנים רוב השנה, נושעו בימי החגים על ידי תמיכת ישבני רבים מן החילונים. אלה עשו את דרכם אל בית הכנסת כשהם גוררים אחריהם את ילדיהם הסרבנים שבילו שעות בדשדוש רגליים חסרות מנוחה. נשותיהם התקבצו יחד בעזרת הנשים מתלחשות ביניהן ומעבירות זו לזו מרשמים וסיפורי רכילות, או מביטות בבעליהן ובניהן המשועממים. "עובדי השם" העונתיים שבעזרת הגברים נשאו מדי פעם עינים מתחננות לריבון עולם שיביא להם ישועה, ויחיש את הזמן אל הערב בו יפרשו לבתיהם לארוחת הערב
בדימיוני עמדתי שם לפני הקהל המאזין וקיטרגתי בלהט נביאי על אכזריות האל, על שינאת עם לעם, על רוח הנקם ההרסני השוכן בטקסטים בתנ"ך ובהגדה, על צרות המוח הלאומנית, ועל הצורך בתחליף לנוסחי מחשבה מסורתית כזו. אך דימיוני היה נועז יותר מאופיי המתפשר. ברי היה לי שרוב בני כיתתי המבוגרים ממני מצאו עצמם, שלא מרצון, חוזרים בניגון על סילסוליו של משה החזן, כשהם ישובים על הספסלים הנוקשים בבית הכנסת. לעומתם אימצו בני הקיבוץ, וביניהם בן דודתי, יורם, שהערצתי כל כך, את טקס בר המצווה החילוני, ובכל זאת הוכיחו את גברותם בכל ענין .
"אני לא רוצה ולא צריך" עניתי לאבי. הוא לא עירער על החלטתי. וכך החלה להתארגן המהפכה הקטנה של משפחת וויסקוביץ. "ודאי שויקטור הוגו היה מריע לנו", חשבתי בגאוה. אבי חסך לי את הטירחה הבלתי-נעימה. "זו החלטה משפחתית. אני אודיע ל"רב מוישה", הוא אמר.
לא עבר יום מאז חזר אבי בשפתיים חשוקות מבית משה הגבאי, והשמועה החלה לזרום בצינורות הרכילות הרגילים בכפר: "הבן של וויסקוביץ לא יקרא את ההפטרה!" במהרה הסתבר שמשה הגבאי היה החלוץ של גדודי דתיים, שומרי שבת , אנשי מסורת שוליים וגם חילונים, ש"התייהדו" שלושה או ארבעה ימים בשנה, שעריקתי מן הטקס המסורתי עוררה את צידקנותם. כל אלה הגיחו מתוך הכפר והציבו מארבים לאבי ולי, בנסיונם למוטט את חומת ההתנגדות החילונית שלנו. הצטרפו למסע זה גם כמה קרובי משפחה וחברים. אחד מהם, יצחק טהר-לב (טורנסקי), איש יפה מראה, בעל חיטוב פנים סלביות שהיה רודף ולוכד שמלות ידוע לכולם, מלבד לאשתו המעריצה אותו, זכה לפתע בגילוי משיחי באותו זמן. הוא הפך להיות מליץ לדת משה וישראל, שהוכיח את הורי על אי-המוסריות של נטישת מסורת דורות. "אתה צודק, יצחקל. כולנו חייבים לפעול לפי חוקי המוסר," הגיב אבי בכובד ראש מדומה.
אבי התגונן כנגדם בהתלוצצויות וכנגד אנשי הדת בציטוטים מן התנ"ך והתלמוד, שאצר בתוכו מאז היותו בחור ישיבה בעיירתו שבפולין. אל אימי כמעט לא העזו לפנות, כיון שיחסה אל הדת, חסידיה וחוקיה הוקרן אל סביבתה מבלי שתאמר מילה. רק אנחנו זכינו לשמוע אותה מעירה לעתים בזלזול מהול ברוגז: "שנישמר מן האדוקים האלה".
למרות שחששתי מן התגובות שיבואו על שבירת המוסכמות , הייתי נילהב להיות חלוץ של "המהפכה החילונית" בכפר, והייתי הולך באותם ימים במסדרון הצר של בית הספר נפוח-גאווה בתדמית המורד הצעיר. בני כיתתי, ש"השתעבדו" או ש"נידונו להשתעבד" לאשמת הוריהם לגבי מסורת שזנחו בעלייתם ארצה, הביטו בי בעוינות גלויה ובקנאה סמויה .
משה הגבאי פגש אותי במקרה פעם אחת בצרכניה. הוא אחז בזרועי בעדינות ודיבר אלי בקול שקט, ופניו דואבות (האם לגורלי או לדמי לימוד שייחסכו ממנו?), כמשתדל להסיר את רוע הגזירה.
יום החג אירע בעיצומו של חורף, בשבוע השני של חודש ינואר. מן התחנת האובוס שליד בית הכנסת, בוססו בכביש הבוצי אל ביתנו דודי ודודותי, ילדיהם הבוגרים וה"קוזינים" של אימי ואבי שנקבצו מן הגליל והעמק, מתל אביב, חיפה, חדרה וירושליים. הופיעו גם נבחרי בני-עיירותיהם של הורי, חברי כפר ו"שכנים טובים" . ביתנו הוצף באורחים ואויר החורף שנגרר אחריהם הפך להבל חם בחדר השינה ובמרפסת, ולבליל ריחות של צמר לח, גופות מזיעים ובשמי-נשים חריפים. מאוחר יותר נמזגו בהם גם ריחות היין, הקוניאק והשרי.
נבוך ואבוד בתוך המהומה, שלא היתה בביתנו מאז התאכסנו אצלנו שתי משפחות-דודותי הפליטות, עברתי בין האורחים הדחוסים במרווח המצומצם של ביתנו להודות להם על נוכחותם, ובו בזמן חשתי בהתעלות. הגברים ברכו אותי, טפחו על שכמי, לחצו את ידי בעוצמה, ודודי הלץ, שמואל, צבט את לחיי וברכני: "מזל טוב, שייגץ". הנשים חבקו אותי אל חזיהן, סילסלו בשער ראשי ונשקו על לחיי. מדי פעם הייתי פוזל אל השולחן הקטן שבמרפסת, עליו התגבהה ערימת המתנות. רובן היו ספרים שהיוו שעטנז של השקפות עולם, רמת תיחכום, רגישויות וטעמי-הנותנים: מ"ספר מלחמת השיחרור" והתנ"ך, ועד "תולדות הציונות" ו"מבחר הסיפור העולמי".
לאחר הרמת כוסות יין והידהוד הקריאה "לחיים!", הרים אבי את קולו הבריטוני: "ועכשו, גבירותי ורבותי, יקרא הבוחר שלנו, עמיחי, את הנאום שכתב!" כולם השתתקו, מלבד דודי הלץ ששאג: "ברבו! ברבו!"
סמוק פנים ונרעד קמתי מכסאי כראשי נטוי ועיני מושפלות. פעימות הלב רעמו בראשי ומחשבותי התקהו. אהבתי את אורות הבמה אך פחדתי משיפוטן של עיני הקהל הנעוצות בי. שלפתי את הדף שבכיסי והרמתי לרגע את עיני בתחינה אל הסובבים אותי, כשאני ממקד את מבטי בהורי. לאחר שהודיתי בקול שנוק, שהעז להחלץ מגרוני, לכל הנוכחים שבאו לחגוג איתי את מועד בר-המצווה שלי, התחלתי לקרוא את נאומי. הבאתי בו את טיעוני הסיבה לבחירתי בטקס חילוני בשל ספקותי בקיום האלוהים, וסירובי להעמיד פנים ולעשות זאת מתוך חובה או צביעות. דיברתי על אמונתי בכך שהאדם ברא את אלוהים בצלמו האידיאלי שלו עצמו, על העקרונות ההומניים הכלל-עולמיים הנכללים בעשרת הדיברות. ככל שהארכתי בדיבורי גבר קולי וראשי נזקף. מתקו לי ביטויי הרעיונות הנועזים שעלו במוחי או במוחם של חכמים ממני ותיבול הנאום בציטוטים. ומן הדף שבידי קרצו לי בעידוד המילים המורכבות, הנדירות והמרשימות בתיחכומן שטרחתי לדלות ממילון אבן-שושן ולשבצן בנאומי.
המשכתי לדבר על טיעונו של רבי הילל שעיקר התורה הוא בדיברה "ואהבת לרעך כמוך", כנגד "אדם לאדם זאב" . דיברתי על אהבת אדם ועל מודל "האל הרחום והחנון" כיריבו של "אל נקמות ה'". קולי עלה וגאה כשהצהרתי על המצוות ההומניסטיות-אוניברסליות שבתורה, שאקיים בבגרותי: כיבוד אב ואם, אהבה לזולת, דאגה ועזרה לנזקקים וחסרי הישע.
כשסיימתי, השקפתי כמנצח על קהל המאזינים "הבלתי משוחד" וחשתי כטובל בגלי הערצה ומשתכר ממנה. כמה מן הנוכחים מחאו לי כף, ואבי, שתמיד חסך במחמאות, רכן אלי ואמר:" אילו היתה סבתך בחיים, היא היתה גאה בך". לא עוד הייתי ילד בן 13, אלא גבר צעיר, פיקח ונאור העומד על בימת שליחותו בחיים. נראה שאפשר היה להיות לגבר ללא חותם הדת.
שבוע לאחר האירוע "המהפכני" , עמד ידידי הטוב, אביגדור, על בימת בית הכנסת וסילסל בקולו את ההפטרה. כשהגיע לפסוק "ושרה היתה הרה עם בן.." המפרט את את הניסים שקרו בעבר ללא אמצעי הרפואה המודרנית, הוא קרא בתמימות מעושה אבל בהדגשת העגה הפולנית שלו ,"ושרה היתה חרה עם בן…" כשעיניו מבריקות בשובבות. חודש לאחר מכן, הפסיק בן השכנים, יוסי, את ההכנות לקריאת ההפטרה, בהסכמת הוריו, וחגג את בר המצווה שלו בביתו. בשנים שיבואו הלכו ילדים אחרים בעקבותינו. כך הפכה שבירת המסורת הדתית שלי למסורת חילונית. מספר תלמידיו של משה הגבאי הלך והצטמצם, וכן גם פרנסתו. צר היה לי עליו, ושאלתי את עצמי: איך זה שאדם השואף לצדק ודואג לחלכאים ולנדכאים גורם לסבלו של אחר? התשובה, שהמהפכה מותירה אחריה קורבנות, לא הניחה את דעתי. חש באשמה, נמנעתי לעבור ליד ביתו והקפתי את בית הכנסת משך שנים, כדי שלא אפגוש בו. ולעיתים רחוקות, כשהצטלבו דרכינו הייתי מסיט את ראשי הצידה שלא להביט בו.
שלושים שנים לאחר מכן, כשאבי כבר לא היה בין החיים ומשה הגבאי ומשפחתו התגוררו בשכונה דתית מזה שנים, הצהיר בני בן ה-12 וחצי שהוא החליט לחגוג את בר המצווה שלו בבית הכנסת החדש שבכפר. לא עירערתי על החלטתו. כבר הייתי מודע לכך שגם למהפכות יש אורך חיים מוגבל.