ברקיע השביעי.

מאוד הייתי רוצה ללמוד לעוף. להניף את ידיי ופשוט לרחף בשמיים.
אף פעם לא רציתי להיות ציפור- אני לא רוצה כנפיים או נוצות. אני רוצה פשוט לעוף.
אני רוצה להסתכל על כולם מלמעלה. לראות את דרך חייהם, את בעיותיהם. לראות את כולם מתגמדים בשל הגובה.
אני לא רוצה רק לעוף, אני רוצה גם להשאיר את בעיותיי מאחור. להסתכל עליהן מלמעלה ולצחוק על טיפשותן ועל כך שהן פשוט לא שוות מאמץ מיוחד.
כי ככה הן הבעיות. כשמסתכלים עליהן מגבוה, או מנקודת מבט שונה, רואים עד כמה הן קטנות ולא חשובות. רואים עד כמה קל יהיה לעבור אותן.
כשאחרים מסתכלים על בעיותיי הם בטח צוחקים לעצמם בשל טיפשותי. הרי הבעיות שלי כל כך קטנות. אבל רק מלמעלה הן קטנות. הן קטנות רק בשביל מי שחווה אותן בעבר, או אפילו חווה בעיות קשות יותר.
בשבילי הן גדולות, ובגלל זה אני רוצה לעוף.
אני רוצה להסתכל על עצמי כמו שאחרים מסתכלים עלי, מגבוה. אני רוצה לראות מי אני בעיניהם של אחרים, כי בעיניי שלי אני משהו אחד, ובעיניהם אני משהו שונה לגמרי.

כל כך הייתי רוצה לעוף. לשכוח את עצמי, אפילו לשעה בלבד. לנוח מכל הלחץ, לנוח מהזמן שדוחק. לנוח מהעשייה ומהבטלות, לנוח מהעצלות ומהחריצות. לנוח מהשנה הזאת שעברה עלי כל כך מהר.
לא לחשוב על שנה הבאה, לא לחשוב על שתי הבגרויות שמתקרבות בצעדי ענק. לא לחשוב שהנה, הסתיימה לה עוד שנה. השנה ה-11 שלי בבית הספר. עוד שנה אחת וזה נגמר.
לנוח שם למעלה, בין העננים, ולהסתכל למטה על איך כולם הולכים וממהרים. לראות את חייהם של אנשים ממשיכים לזוז במרץ, לראות את הלחץ על פניהם של כולם ולדעת.. לדעת שאני עכשיו נחה, ושיש לי קצת זמן עד שעלי לחזור למציאות.
יש לי קצת זמן לעצום עיניים ובאמת לחשוב על השנה. להיזכר בצחוק ובדמעות, להיזכר בחוויות הטובות, והטובות פחות. להיזכר במורים ששנאתי, ובמורים שאהבתי יותר מכל.
לחייך לעצמי ולומר בלב שלם- "זו הייתה שנה טובה. שנה מלאה בלחצים והפוגות קטנות, שנה קשה, אבל מספקת. שנה של אתגרים קשים שאותם עברתי בהצלחה יתרה." כן, קיבלתי את התעודה, אני עולה לכיתה י"ב, עם תעודת הצטיינות לימודית, וציוני הגשה מעולים. אני עולה לכיתה י"ב. וזה עומד להיות מדהים!"
שם למעלה בין העננים אני אחשוב לי על השנה שעברה ואצחק. אצחק על כך שעברתי אותה, אצחק על הטעויות הקטנות שעשיתי. אצחק על הדמעות שנפלו ללא סיבה מיוחדת. ואודה למורה נפלאה.
כתבתי לה ברכה, ונתתי לה שוקולד כמתנה. כתבתי לה תודה על כל כך הרבה דברים.

אתם יכולים להתפלא.. אבל אני אוהבת את רוב המורים. ובעיקר את המורה הזאת. ואני גם אוהבת את המקצוע שהיא מלמדת- לשון. כן, זה תמוהה, וכן זה מצחיק, אבל המורה הזאת הכניסה בי את האש ללמוד. היא הכניסה בי כוח שלא ידעתי שהיה בי. היא עודדה אותי, ותמכה בי, ועזרה לי בכל.
כבר שלוש שנים שהיא המחנכת שלי והמורה ללשון. שנה הבאה היא תהייה רק המחנכת, אבל אני מודה לחום באילת שהביא אותה לבאר שבע, ואני מודה לבית הספר שנתן לה את המשרה.
אבל יותר מכל אני מודה לה.

את כל זה אני כותבת מהרקיע השביעי. אלה המחשבות שחולפות עכשיו בראשי.
כן, הייתי רוצה ללמוד לעוף. לדעת שיש לי מקום ללכת אליו כשלי קצת עצוב.
כן, המחשבות שלי מבולגנות.. בעיות חוויות, הכל מתערבב.. השנה הזאת הייתה רכבת הרים, ועכשיו ירדתי ממנה. למזלי, לא כואבת לי הבטן, ואני לא מסוחררת, אז, כנראה, שעברתי אותה בהצלחה.. בערך.. נראה עוד שבוע.