בריכה מתנפחת

ירדתי למטה לחפש חברים לשחק איתם כדורגל ומצאתי את אסף וניר איפרגן מתחת לבניין שלי בתוך בריכה מתנפחת על הדשא, משפריצים מים אחד על השני. רציתי להצטרף אליהם לבריכה אבל לא היה לי בגד-ים, אז הסתכלתי עליהם צוחקים ונהנים. אסף וניר ידעו לשחק ביחד בלי לריב, לא כמו אצלי עם אחי הקטן והמעצבן, קינאתי בהם.
בסוף עליתי הביתה והחלפתי לבגד-ים. כשירדתי חזרה, ראיתי גם את יובל בן הדוד של אסף בתוך הבריכה, וגם את אחותו הקטנה. אסף ראה אותי מסתכל עליהם ואמר שאין לי מקום ושאבוא מחר, אז אמרתי לו שנעשה תורות ושאני אחכה, אבל הוא לא הסכים כי יובל הגיע במיוחד מכפר סבא, וגם עוד מעט הם צריכים לעלות הביתה לארוחת ערב, אז אין זמן לעשות תורות.
אסף עצבן אותי. דווקא כשחשבתי שאנחנו החברים הכי טובים הוא העדיף את בן דוד שלו, שאני יודע שהוא לא סובל כי הוא חנון ומציק, והוא גם אמר לי פעם שאני החבר הכי טוב שלו ושהוא אוהב אותי יותר מבן דוד שלו יובל, ושהוא משחק איתו רק כי הוא חייב כי ההורים שלו מכריחים אותו. חיכיתי קצת, אולי אחד מהם ייצא מהבריכה בסוף, אבל אף אחד לא יצא ואני סתם עמדתי.
חזרתי הביתה מבואס כי היה חם ורציתי מאוד להיות בבריכה, וגם כי אסף בחר ביובל ולא בי.
אבא שלי ראה "ערב חדש" בטלוויזיה ואמר לי שמחר הוא יחזור מוקדם יותר מהצבא וינפח לי את הבריכה שיש לנו בבית, ואז נזכרתי שיש לנו בריכה בבית, היא היתה מקופלת בתוך הבויידם. שכחתי ממנה, כנראה כי לא השתמשנו בה מאז שעברנו לנתניה. הייתי בן שלוש כשעברנו לנתניה ואין לי כמעט זיכרונות מהתקופה שלפני, כשגרנו במצפה.

למחרת אבא שלי חזר בארבע אחר-הצהריים והוריד את הבריכה למטה. הוא ניפח אותה עם הפה ואני עמדתי בצד והסתכלתי עליו, הלחיים שלו היו נפוחות כמו של נגן חצוצרה. הוא התעצבן מזה שהוא היה צריך לנפח כל כך הרבה, והייתי בטוח שעוד רגע הוא יפסיק לנפח ויגיד לי שאין לו כוח עוד. לא דיברתי מילה כי פחדתי לעצבן אותו עוד יותר, הוא גם בטח לא סלח לי עדיין על זה שצעקתי מהחלון לפני שבועיים שיש לנו כבלים פיראטיים, אחרי שהוא הזהיר אותי לא לגלות לאף אחד כי הוא גונב מהכבל של השכן כדי לא לשלם מנוי.
אחרי שצעקתי מהחלון שיש לנו כבלים פיראטיים רק כדי לעצבן אותו, הוא הוריד לי סטירה וניתק את הכבל של השכן. עכשיו אין לנו יותר כבלים, אבל אני יודע שהוא מחבר את הכבל בלי שאני אראה כשאני ישן.
אבא סיים לנפח את הבריכה והתחיל למלא אותה במים עם צינור שחור שהוא הביא מהצבא וחיבר למתקן המים של הבניין. הבריכה שלי היתה הרבה יותר גדולה משל אסף וניר.
"יאללה, עכשיו תשחק במים," הוא אמר ועלה הביתה.
נכנסתי לבריכה והתיישבתי, אסף וניר הגיעו בריצה, איכשהו הם ידעו בדיוק לבוא.
"וואו איזו בריכה ענקית," אמר אסף. ניר קפץ בלי רשות אל תוך הבריכה.
"בוא תיכנס," אמרתי לאסף שבטח חשב שאני לא אסלח לו על אתמול. אסף נכנס והשפרצנו מים אחד על השני. ליאור מקומה ראשונה ירד למטה והסתכל עלינו. הוא חייך והתקרב עד שעמד ממש קרוב אלינו. ידעתי מה הוא רוצה, אבל שיחקתי אותה שאני לא מבין כדי שיעזוב אותי בשקט.
הוא השמיע את הקול המעצבן שלו שעושה חריקות באוזן, כמו של חמור סובל והסתובב. אבא שלו הגיע וליאור רץ אליו.
"אתה רוצה שהם ייתנו לך להיכנס לבריכה? אתה רוצה להיכנס לבריכה, כן?" הוא שאל אותו כשהוא מחבק אותו.
ליאור היה גדול יותר ממני ועדיין חיבק את אבא שלו. אני הפסקתי עם זה כשעליתי לכיתה א'.
אבא של ליאור הסתכל עלי ואמר, "אורן, בוא רגע, אני רוצה לדבר איתך."
לא רציתי לקום ולא רציתי לדבר איתו. המשכתי לשבת.
"בוא רגע, שנייה אחת, אני רוצה להגיד לך משהו," אמר וסימן לי עם היד לבוא אליו.
קמתי והלכתי אליו.
"אני רוצה לבקש ממך בבקשה שתיתן לליאור להיכנס לבריכה."
"אני מעדיף שלא," אמרתי.
"תעשה לי טובה, בשבילי, חמש דקות תיתן לו להיכנס."
"אבל אין מקום."
"חמש דקות תן לבן שלי להיכנס, הוא נורא רוצה."

פחדתי להתקרב לליאור כי תמיד היה יוצא לו רוק מהפה והקולות שלו היו ממש מפחידים מקרוב. לפעמים היו לו התפרצויות ואבא שלו היה צריך לגרור אותו הביתה בכוח. לא רציתי שהוא ייכנס לבריכה שלי וכל הרוק שלו ייגע בי, או שהוא יתפרץ פתאום וינשוך אותי ויעשה לי סימן.
"אני מצטער, אבל אני לא יכול," אמרתי.
"אין בעיה," הוא אמר בעצבים, "תזכור שלא רצית לתת לו להיכנס… בוא ליאור, בוא נעלה הביתה."
הוא משך את ליאור ביד. ליאור הסתכל עלי ונגרר אחרי אבא שלו. פתאום הרגשתי רע שלא נתתי לו להיכנס, אבל גם שמחתי שאבא של ליאור נכנע ובסוף לקח את ליאור ממני.
חזרתי לשחק עם אסף וניר אבל לא היה לי חשק כמו קודם. אחרי כמה דקות הם הלכו. אסף אמר שהם צריכים לאכול ארוחת ערב. נשארתי לבד בתוך הבריכה, חשבתי על אבא של ליאור, למה הוא ניסה להכריח אותי להכניס את ליאור אם הוא ראה שאני לא רוצה, למה הוא לא יכול היה לוותר לי וזהו בלי להתעצבן עלי, זכותי להכניס את מי שבא לי לבריכה שלי. עכשיו הוא כועס עלי. התחיל להיות קר אז נכנסתי עם כל הגוף לתוך המים של הבריכה כדי להתחמם, ונשארתי שם עד שאמא קראה לי לעלות לאכול.

למחרת כשחיכיתי לאבא שלי שיחזור מהצבא וימלא לי את הבריכה, אסף וניר הביאו שוב את הבריכה שלהם וגם אבא של ליאור הגיע עם בריכה חדשה. הוא ניפח אותה עם משאבה משוכללת והוא בכלל לא היה צריך לנפח עם הפה. הוא גם חייך תוך כדי שהוא הפעיל את המשאבה בידיים. ליאור עמד לידו והסתכל עליו.
"עכשיו כולם ייכנסו לבריכה חוץ ממך," אמר לי תוך כדי שהוא מנפח.
ליאור קפץ במקום מרוב התרגשות.
"וואו איזו בריכה ענקית, יותר גדולה משל אורן," אמר ניר בהתלהבות רק כדי לעצבן אותי.
אחרי שאבא של ליאור סיים לנפח, הוא חיבר צינור מיוחד, משוכלל יותר משל אבא שלי, לברז של המים של הבניין והתחיל למלא את הבריכה.
אסף וניר נכנסו עם ליאור לבריכה שלו והשפריצו מים, ואבא של ליאור עמד לידם וחייך.
פתאום ליאור נראה לי פחות מפחיד, הוא צחק איתם וקפץ איתם, ואפילו לא היה לו רוק מהפה. אבא של ליאור לא הסתכל עלי בכוונה כדי שארגיש רע, ובאמת הרגשתי רע, בעיקר כי גרמתי לו לכעוס עלי.
התקרבתי לאבא של ליאור כדי להשלים איתו, רציתי להגיד לו שאני מבקש סליחה, אבל היה לי קשה להגיד את זה.
"אני יכול גם להיכנס לבריכה של ליאור?" שאלתי אותו וקיוויתי שהוא יבין שאני בעצם מבקש סליחה ממנו.
"אתה — ממש לא יכול להיכנס," הוא אמר וחייך.

ואז אבא שלי חזר מהצבא עם הבריכה שלי ביד. היא נותרה מנופחת מאתמול אז רק נשאר למלא אותה במים. אבא שלי ראה את הצינור המשוכלל של אבא של ליאור מחובר לברז.
"יופי של צינור הבאת," אבא שלי אמר לו והרים את הצינור והתחיל למלא את הבריכה שלי, ואז המים הפסיקו לצאת מהצינור כי אבא של ליאור סגר את הברז והוציא את הצינור שלו.
"מה אתה עושה?" שאל אותו אבא שלי.
"לא מגיע לבן שלך שתמלא מים מהצינור שלי," הוא אמר וקיפל את הצינור עד שהוציא את הצינור מהידיים של אבא.
"למה, מה הוא עשה?" אבא שלי שאל בעצבים. אבא של ליאור הסתכל עלי ולא אמר כלום.
"מה עשית?" אבא שלי פנה אלי קצת יותר רגוע, אבל עדיין בעצבים.
"תספר לי מה עשית, אל תפחד, נו…"
"לא נתתי לליאור להיכנס אתמול לבריכה שלי."
"למה לא נתת לו?"
התקרבתי אל אבא שלי וסימנתי לו להתכופף כדי שאוכל ללחוש לו באוזן, ואמרתי בלחש, "כי הוא מגעיל אותי."
אבא שלי תפס אותי בשתי הידיים והסתכל עלי כמו גנב שנתפס על חם. ראיתי שגם הוא נגעל מליאור, ואז חזר לו המבט הרגיל והוא התחיל לדבר בשקט.
"מגעיל אותך? אין לך מה להיגעל ממנו, הוא בסך הכל ילד מסכן עם בעיות בראש וזה לא באשמתו. הוא ילד בדיוק כמוך והוא שכן שלך, אתה חייב להתייחס יפה לשכן שלך, זה לא יפה להתנהג ככה, הבנת?"
לא ידעתי איך להגיב, פעם ראשונה ששמעתי את אבא שלי מדבר ככה על ילד אחר.
"הבנת אותי או לא הבנת?" הוא המשיך.
"כן."
"עכשיו לך תבקש ממנו סליחה."
"אבל הוא לא יבין אותי," אמרתי וקיוויתי שאבא שלי יוותר לי על הסליחה, אבל הוא לא ויתר. אבא שלי לחץ לי על הכתף ועשה פרצוף רציני.
"אתה הולך עכשיו לבקש ממנו סליחה ואם לא — אני קורע לך את הבריכה עכשיו מול העיניים."

הלכתי לבריכה של ליאור, הוא קפץ והשפריץ מים על אסף וצחק בקול רם. נעמדתי לידם, מים עפו עלי. אסף וניר התיישבו בבריכה ורק ליאור נשאר לעמוד, הוא הסתכל עלי ואז הסתכל על אבא שלו.
ניסיתי לתפוס את המבט שלו, אבל הוא כל הזמן הזיז את הראש. לרגע הוא הסתכל עלי ואז אמרתי לו סליחה, הוא המשיך להזיז את הראש כאילו שהוא לא שמע אותי בכלל.
ידעתי שהוא לא יכול להבין אותי.
"תגיד לו שוב," אמר אבא של ליאור.
"סליחה," אמרתי בקול חזק יותר.
"סליחה על מה?" המשיך אבא של ליאור.
"סליחה על זה שלא הכנסתי אותך אתמול לבריכה."
"עכשיו תלחץ לו את היד," התעקש אבא של ליאור.
ליאור הסתכל לי לתוך העיניים והרוק התחיל לצאת לו מהפה. הסתכלתי על אבא שלי והוא עשה "כן" עם הראש. תפסתי לו את היד והתחלתי להזיז אותה ואז הוא עשה את הקול הסובל שלו, ניער את היד שלו מהר-מהר והשתולל. משכתי את היד בחזרה והוא המשיך להשתולל והשמיע קולות חזקים יותר שניפצו לי את האוזניים. אבא שלו חיבק אותו וניסה להרגיע אותו, אבל הוא לא נרגע. הוא המשיך לצרוח ולבכות.
אבא של ליאור עלה איתו הביתה והשאיר את הבריכה עם המשאבה בדשא. אסף וניר התיישבו בבריכה שלהם. "הספיק לך או שאתה רוצה להישאר כאן עוד?" אבא שאל אותי. "אני רוצה לעלות הביתה," אמרתי אפילו שקצת רציתי להישאר עם אסף וניר. אבא שלי הלך לבריכה של ליאור והפך אותה עד שכל המים נשפכו ממנה, ואז קיפל והרים אותה. אחר-כך שפך לי את הבריכה, קיפל גם אותה והרים אותה ביד השנייה. הוא אמר לי לקחת איתי את המשאבה ואת הצינור.
עלינו לקומה הראשונה ושמענו את ליאור צורח מרוב בכי ואת אמא שלו אומרת, "די חמודי, די." אבא שלי הניח את הבריכה והמשאבה ואת הצינור ליד הדלת שלהם. עלינו בשקט הביתה ולא סיפרנו כלום לאמא.
נכנסתי ישר למקלחת כשהבכי והקולות של ליאור עדיין בראש שלי. כל הגוף שלי התמלא בתחושה מגעילה כשנזכרתי בגוף הרועד שלו ובבכי, והתחושה הזו הוציאה לי את החשק לאכול ארוחת ערב. יצאתי מהמקלחת ולא רציתי לעשות כלום, רציתי רק שייגמר היום הזה ושהתחושה המגעילה תצא לי מהבטן.
היתה לי פעם תחושה כזו כשאמא שלי תפסה אותי מכניס מחט לאצבע של אחי הקטן, שהיה אז תינוק. אבל אחר-כך ביקשתי סליחה והבטחתי שאני לא אעשה את זה יותר, ואז אמא ואני התחבקנו, נישקתי את אחי, התחושה בבטן נעלמה והכל חזר להיות רגיל.
עכשיו לא ידעתי מה לעשות. הבנתי שליאור שונא אותי ובגלל זה הוא בכה היום, כי הוא נזכר שלא נתתי לו להיכנס לבריכה. כשלחצתי לו את היד הוא בטח חשב שרציתי לגרש אותו, הוא לא הבין שביקשתי ממנו סליחה.
עכשיו הוא בטח ישנא אותי תמיד והתחושה המגעילה בבטן לא תעבור לי אף פעם.

מתוך הספר "בריכה מלאה בדידות"
ניתן לרכוש עותק דרך אתר ביבוקס