בצל המלחמה- מוקדש באהבה לכל תושבי הדרום!

אבא העיר אותי באמצע הלילה. "קום, קום מהר!"
"למה?" שאלתי, עדיין חצי ישן. שמעתי ברקע את אמא שלי מדברת עם אחים שלי ואומרת להם להיכנס לאנשהו, לא שמעתי למה, כי גם שמתי לב שמבחוץ נשמעה אזעקה, שנשמעה כמו הצפירה של יום הזיכרון, רק שהיא הייתה עולה ויורדת.
"יש אזעקה, יורים עלינו טילים," אבא אמר.
"טילים??" הופתעתי. "ממתי יורים עלינו טילים?"
"אני לא יודע, התעוררנו מהאזעקה," אבא אמר. "בוא, רד מהר למקלט." הייתי בהלם, וירדתי עם אחים שלי למקלט של הבניין. השכנים גם היו מבוהלים כמונו. אף אחד לא הבין מה קורה פה. ידענו שבדרום נופלים טילים כל שעה, אבל פה?
שמעתי את משפחת ויצמן, שהם זוג מבוגר מדברים ביניהם. "מאז מלחמת המפרץ לא נפלו פה רקטות," האישה אמרה.
אבא ואמא שלי גם נכנסו, והם סגרו את הדלת הכבדה והגדולה של המקלט. "מה קורה פה?" שאלתי את אחותי הגדולה.
"אני לא יודעת, לא האמנתי שייפלו אצלנו טילים," היא אמרה. "בסוף גם לירושלים הם יגיעו!" גם היא לא זוכרת מתי נפל באזור שלנו טיל. האח הקטן שלי רץ אליי בבכי, הוא נבהל מהאזעקה, בדיוק כמונו. הרמתי אותו וחיבקתי אותו חזק. "אל תדאג," אמרתי לו. "כאן לא יקרה לנו כלום."
אחרי כמה שניות נשמע פיצוץ חזק וכולנו קפצנו, ואח שלי שוב בכה וחיבקתי אותו, ואחותי חיבקה את שנינו. "אמאלה," היא אמרה. "בטח יכניסו את יונתן לעזה," היא התכוונה לאחי הגדול, גייסו אותו אתמול למילואים, הוא שירת בגבעתי.
"אל תדאגי," אמא אמרה. "זה כלום, בטח עוד שבוע זה ייגמר."
"זה מה שאת חושבת," אבא אמר. "עכשיו זה לא עוד מבצע, זאת הולכת להיות מלחמה."
"מה, הולכת להיות מלחמה?" שאלתי.
"לא, לא הולכת להיות," הוא תיקן את עצמו. "היא כבר התחילה."

זה מוקדש מכאן באהבה לכל תושבי הדרום וכל מי שסובל מההפצצות. שתהיה שבת שלום ורגועה לכל עם ישראל, ואני מאחל הצלחה גדולה לצה"ל ששומר עלינו ותודה לכיפת ברזל ותודה לאלוקים ששומר עלינו.