בצד של הנאהבים

טיפות הגשם מכות על המטרייה,
המטרייה הגדולה והצבעונית שאבא הכריח אותי לצאת איתה כי אין אחת אחרת.
אני נותנת לעקיצותיהם של האנשים 'המטרייה הזאת יכולה לחסות בית' לעבור עליי, כמו שאני נותנת לטיפות הגשם שמצליחות להגיח אליי דרך החור המזערי במטרייה.
וזה לא קשה האמת…להתעלם מדברים חיצוניים כשבתוך תוכי מתחוללת סערה, שבתוכי החור הוא אינו רק מזערי…
וכשאני אחזור הביתה אני בטח אדליק את הטלוויזיה ואצפה באיזה סרט קיטשי שמשודר, וזה לא ישפר את הרגשתי…אולי אני אברח מן המציאות ל90 דקות אבל לאחר מכן אני ארגיש שהחור בתוכי גדל יותר…
ואולי זאת אשמתי.
עיניי עוברות באטיות על עוד זוג, שמתחבק לו על הספסל, ולפתע אני מרגישה שקר לי כפליים.
אני בולעת את רוקי,
אולי זאת אשמתי שאני דוחה הכל,
הססנית,
או שאני פשוט לא טובה בזה…

אני רוצה לדעת איך זה מרגיש,
בצד השני,
בצד של הנאהבים.
אני רוצה לדעת איך יראה החיוך המטומטם שלי כשאני אקבל הודעה ממך,
איש לא ידוע שלי…
זה נעשה גרוע יותר,
אני מרגישה נצרכת…
אבל פשוט אני עדיין לא מרגישה שלמה,
כאילו משהו חסר,
חתיכה גדולה מידי מן הפאזל כך שהתמונה אינה ברורה.
אז מאוחר בלילה אני לא מצליחה להירדם,
שיחה נכנסת מאת הדר.
ואני לא יודעת מאיפה אני מביאה את הכוחות לעזור לה ביחסים איתו, או מאיפה יש לי את הידע, אבל אני עונה.
ולאחר שיחה ארוכה מנתקת ולוגמת עוד לגימה מן השוקו החם…
ואני ממלמלת לעצמי שאני אהיה בסדר,
זה פשוט היה לילה רע…