בעולם שכזה

וזאת הקטנה, עוד גדולה תהיה. ולא שמח הדבר, אלא עצוב בעולם שכזה.
וזאת הקטנה עוד תבכה ותברח אך בסוף תשוב היא לביתה כשתבין שהעולם פועל כך.
היום היא עוד קטנה, בתוך עולם כזה גדול. וכשתגדל עוד תגלה כמה קושי ורוע יש פה בהכל.
היא משחקת בחול סמוך לקו המים. והיא כבר מבינה שזה קל לטבוע בין ארמוני החול לשמים.
והיא שומעת הכל, כל מה שהם אומרים. כי הם גדולים וחושבים שהם יודעים הכל ומבינים. אבל היא אולי קטנה, ותמימה, ונקייה. אבל היא מקטנות יודעת כבר שבקרוב היא תהיה גדולה. כזאת שתצתרך לעבוד, וללמוד, ולדאוג, ולבנות, ולחלוק, ולכבד, ולהקשיב, ולחשב, ולשתוק, ולצעוק ולפרק ולנשום והכל ביחד בו זמנית. בעתיד תהיה היא שבורה, ושתיינית. כי מי לא בעצם, בעולם שכזה. עולם כל כך שבור ומכוער ומדכא. וזאת הקטנה עינייה ורודות. וכשארמונות החול מתפרקים הן נוזלות דמעות צבועות. רק ורוד היא רואה בימים. בניינים, בתים, חנויות, מטוסים, סירות, זריחות, שקיעות, ימים. לעתים רואה מטושטש ואז יודעת היא טוב. שכל הורוד הזה יעזוב אותה בקרוב. אבל מה אפשר לצפות בעולם שכזה? שתהיה לה תקווה, שמחה, ריגוש שכזה? אבל היא חכמה. גם אם אף אחד לא שם לב. היא מסתכלת, מתבוננת בארמונות החול שבונות ידייה. רואה ארמון ורוד, עם גג ורוד, וחלון ורוד. בעומק המים ורודים והם זורמים בין כפות ידיה הקטנות. וכשהיא מחזיקה חזק בשורש הארמון כדי שלא יתרסק לתוך הבור, קולות האנשים חוזרים פתאום לחדור. כי מנותקת היתה עד עכשיו. מהקולות והרעמים שסובבים אותה. פתאום שומעת היא ורואה ולא רק ורוד אלא תמונה שלמה. של עולם שכזה. לא רק ארמון. אלא חוף ים ופיצוציה, ומטקות, ואור. והארמון כבר מפורק בין רגע, שתי ידייה קבורות תחתיו. מאותו הרגע היא כבר מבינה שעוד הרבה יכאב. בעולם שכזה ארמונות מתרסקים בכל יום. ובעולם שכזה אולי לא צריך לגדול.