בסוף הכל יעבור

בסוף הכל יעבור.
ככה תמיד אומרים.
ככה תמיד אני אומרת, לעצמי או לאחרים.
אז אני מתעלמת. מתעלמת מהכל.
לא משנה כמה כואב, כמה קשה, כמה באלי לצעוק ולבכות!
באלי רק לצרוח! להרביץ למישהו! לשבור קיר! או לסוע מעבר לאיזה צוק!
אבל בסוף הכל יעבור…
זה חייב לעבור.
אי אפשר להיות אומללים לנצח.
יום יבוא והשמש תזרח והעננים ייעלמו, השמים יחייכו והציפורים יצייצו.
ואת תשכחי. תשכחי מהרע, מהכואב ומהקשה.
את תשכחי כי יגיעו חיים יותר טובים.
הרי דיכאון הוא ענן חולף, והחיים לא מפסיקים.
באיזשהו שלב הם צריכים להיות טובים.
אז תתאפקי.
אל תצרחי, אל תרביצי, אל תשברי ואל תסעי מעבר לצוק.
כי בסוף הכל יעבור…
זה חייב לעבור.
אי אפשר להיות אומללים לנצח.

נכון?