חיילת של פחד
23.9.15
השעה 19:39 ואני בחדר, כואבת לי הבטן כמו גיהנום. אני כבר שעה מנסה להגיד את זה לאמא. אבל היא כל כך עסוקה בארוחת ערב שזה לא מעניין אותה. היא לא משלימה משפטים ועוד כועסת עליי שאני לא מקשיבה או מבינה מה היא רוצה שאעשה ואז צועקת עליי. נשבר לי מזה כבר. אחי יושב בצד עם הטלפון כשאותי מתזזים כמו חיילת עם כאבי בטן שאין כמותם. אני עולה לחדר כי אני מרגישה כיאילו אני עומדת ליפול ואמא מתעצבנת והיא צועקת לאוויר דברים שאני לא שומעת או טורחת להקשיב להם. אחי לא שם זין בכלל ואפילו לא שמעתי את המסר שאמא העבירה דרכו. אמא באה עצבנית לחדרי ומנסה להיכנס. נעלתי את הדלת. היא צורחת דברים דברים לא מובנים ואני פותחת את הדלת. היא ממשיכה לצעוק עליי שאפסיק להתחצף ככה וארד למטה עכשיו. אני מנסה להסביר שכואבת לי הבטן אז היא צועקת שגם לה כואבת הבטן ושאקח כדור, אני בוכה ומנסה להסביר לה שלקחתי לפני חצי שעה. אני מסרבת לבוא למטה. "אני לא מקשיבה לא אכפת לי" היא מפצירה. אני טורקת את הדלת. "לא יהיה לך סוס חדש רדי מיד למטה." שוב חזרנו לאיומי סוסים. אמנם זה הדבר המרכזי בחיי כרגע ממש לא מזיז לי. אני רק רוצה שתקשיבי לי, תשימי לב אליי. אבל לא אכפת לך את רק צריכה להכין ארוחת ערב. סך הכל זה רק עוד דמעה שזלגה.
תגובות (1)
גם אני מרגישה ככה לפעמים… בקשר לכתיבה, הכח בסדר חות מכמה פסיקים ששכחת לשים, אבל אני יבינה שזה בגלל סערת הרגשות….