החניכה שלי

היי, אני אמה, אני מאוד אוהבת לשחק פיגוזים בהפסקה! אני בכיתה ה'2, רק שתדעו.
אני רוצה לספר לכם על משחק פיגוזים אחד שממנו לא יצאתי בשלום, בואו נחזור בזמן, אוקי?
להפסקת האוכל, שבה אופק הודיעה שבהפסקה יש פיגוזים במגרש הפטיו:" פיגוזים בפטיו!" אמרה אופק ורצה לתפוס את הכדור. בצלצול להפסקה כל כיתתי רצה למגרש הפטיו, ורק אני וחברתי הכי טובה ליהי המשכנו לשבת במקומתנו ואכלנו את הסנדוויץ' שנשאר מהפסקת האוכל.
כשליהי סיימה את הסנדוויץ' ואת המלפפונים האורגניים שלה (אחרי ששמרה כמה להפסקה השנייה ולי, כמובן) היא באה לשולחני והחלה לדרבן אותי:" אמה! נו, מהר! יש פיגוזים בפטיו!" אצלנו בבית הספר של פרויקט של שנים ארוכות שנקרא:" חונכים- חניכים", בפרויקט זה כל ילד שעולה לכיתה ה'
מקבל תחת חסותו תלמיד חדש שעולה לכיתה א', התלמידה שנתנו לי שמה גם אמה, רק שהיא שונה לגמרי ממני, היא בלונדינית עם עיניים אפורות- תכולות ואני חומת שיער עם עיניים חומות, אנחנו שונות לגמרי, לחניכה של ליהי קוראים נועה, עליה לא מדברים, מגרש הפטיו היה של האלפים, ולכן אנחנו שיחקנו איתם, כשאני וליהי ירדנו למגרש הפטיו שבקומת כניסה תפסו אותנו שתי החניכות שלנו, אמה ונועה, שתיהן אמרו לנו שהן חיכו לנו, אמה חיבקה אותי ואמרה:" למה לא באת מוקדם יותר? רציתי ללכת עוד מקודם לפיגוזים! עכשיו, בואי נרוץ! עוד מעט תיגמר ההפסקה!" ואמה משכה אותי לקומת כניסה לפטיו, כשהגענו לפטיו, ואמה אמרה:" בואי נשחק!" וצעקה:" משחקת!"
ראיתי את הכדור מתעופף לכיוונה בתנופה ממש חזקה, ואת אמה נסוגה לאחור, כמעט נופלת על הרצפה, זה קרה כל כך מהר, אמה נמצאה עם כדור על ראשה שוכבת על רצפת הפטיו כשאפה מדמם קצת. היא קמה על רגליה כשדמעות בעיניה ורצה לכיווני. היא חיבקה אותי ובכתה, כולם הקיפו אותי ואותה והתלחששו:" מה קרה לאמה? למה היא בוכה? מה קרה? לא הייתי פה, מה קרה?"
וזה המשיך עד שנעצתי בכולם פרצוף זועם והם, ומזל שכך נסוגו לאחור, מיכל, מחנכת הכיתה שלי,
ניגשה אליי ואל אמה ואמרה:" מה קרה?" אמה לא יכלה לענות, אז עניתי במקומה:" טל זרק את הכדור על פרצופה של אמה". מיכל נעצה בטל מבט זועם ואמרה לטל:" תפגוש אותי בחדר הפסקה".
הרגעתי את אמה, ואני ואמה הלכנו לשחק במתקנים הצהובים שבחצר, אני עד היום לא מבינה איך לאמה אין טראומה מהמשחק פיגוזים.
הסוף.