בלתי נראית

אמא שולחת אותה לבית ספר עם נשיקת בוקר טוב. עברו כמה שנים. אמא לא שמה לב שהיא יצאה מהבית. עסוקה ברך הנולד. כי היא בלתי נראית.
היא עומדת ליד אמה. עם תיק בית הספר ומחכה לנשיקת הבוקר טוב אך אמה לא שמה לב, עסוקה בתינוק. כי היא, בלתי נראית. הדמעות נעצרות בעיניה, כי היא מסרבת לבכות. היא מקווה שבבית ספר יזכרו בה וייתנו לה להרגיש קיימת. הטלפון מצלצל. היא מרימה באושר את הטלפון. אולי מישהוא נזכר שהי קיימת. זה לא הטלפון שלה. "בטח. אני אשאל את אמא שלי עם אני יכולה להיפגש. אבל רגע קבעתי עם נועה ונופר." אמרה הילדה שהתהלכה לידה. ורק אליה אף פעם לא התקשרו. אף פעם לא ניסו לקבוע פגישה. כי היא בלתי נראית. היא הגיעה לבית ספר. כולם מסביבה צוחקים. היא מתיישבת ומניחה את התיק. רועי מגיע. היא מקווה בכל ליבה שיצור איתה שיחה, אך הוא חולף על פניה כאילו היתה בלתי נראית. כוס הקפה מונחת על השולחן. היא מושיטה ידה אל הכוס, אך בתרם נגעה בעצם חטף הנער את הכוס ולקח אותה איתו. הוא לא חשב שאת הכוס הביאה היא. כי היא היתה בלתי נראית. היא ישבה ובכתה. שם בקצה הכיתה. היא הכתה אל ההתעלמות שלא מגיעה לה. אל היחס שהיא לא מקבלת. חבורת הבנות נכנסה לכיתה. היא ניסתה לפתח שיחה. נמאס לה לחכות שיפנו אליה. אך שום צליל לא בקע מפיה. היא ניגשה לחברתה הבוכה שעתה נכנסה לכיתה. "אל תבכי. מה קרה?". התעלמות גמורה. כאילו לא היתה נשמעת. היא פתחה את מחברתה. ראתה שם קבר מצויר. "אל תבכי אל מותה" אמרה נערה הניגשת אל שולחנה. ואז היא הבינה. היא מתה. וחייה חסרים רק לחברתה הטובה. שמיהרה לחייך ולהגיד שבכלל לא בכתה עליה. ואז היא הבינה. חייה לא חסרים לאף אחד.