בלעדייך

אני רוצה לישון,
להירדם ולנוח.
אבל דווקא עכשיו, המוח שלי מחליט לחשוב עלייך.
ואני לא מצליחה להפסיק, כל מחשבה פשוט מובילה אלייך.
אני חושבת על כל החברים החדשים שיש לי ואז אני נזכרת שהם לא היו לפני שעזבת,
אני חושבת על הבחור החדש שנמצא בחיים שלי,
ואני תוהה אם ארגיש אי פעם נאהבת שוב – כמו שאתה גרמת לי להרגיש.
אני שוכבת בחדר על המיטה ובא לי לשלוח לך הודעה, לדבר איתך, סתם לספר לך מה עבר עליי היום –
אבל אני לא יכולה.
כי אני צריכה לעבור הלאה, אני צריכה להניח לך,
וזה כל כך קשה כי אני מרגישה שיש כל כך הרבה מה להילחם עליו וזה פשוט לא בטבע שלי להרים ידיים.
איך אני מפסיקה להיכנס לאותו תסכול כל פעם מחדש?
הרי התחלתי לפעול במטרה של לשכוח והתחלתי לצאת מהחדר, אני כבר לא בוכה כל היום לבד, אני חיה.
אני לא חיה את החיים שאני רוצה אבל אני חיה.
אני מנסה בכל הכוח לשכנע את עצמי שזה באמת לטובה אבל הלב שלי… הלב שלי שייך לך וזה באמת מרגיש כאילו זה לא ישתנה אף פעם.
אני תמיד אסתכל לאחור, כי אתה היית חלק כל כך חשוב בחיים שלי.
אני תמיד אביט לאחור וארצה לחזור להיות מוקפת בזרועותיך ולהרגיש בטוחה שוב.
כי אתה קיבלת אותי כמו שאני, ויש כל כך הרבה בתוכי, כל כך הרבה כעס ורגש שלא כל אחד יכול לקבל ואת קיבלת אותי ככה.
אני לא יכולה לבכות בשקט יותר, אני מתייפחת בבכי בצעקות כי הלב שלי שבור לכל כך הרבה חתיכות…
רק אתה הכרת אותי באמת ואני לא מצליחה להירדם כי אני לבד,
לא משנה כמה אנסה לחיות וכמה חברים אקיף את עצמי,
אני מרגישה לבד כי אתה לא פה, כי אני לא יכולה לשתף אותך בחוויות שלי יותר, כי אתה חלק ממני אבל לא באמת.
אני רוצה לישון,
להירדם ולנוח.