בכל פעם.

בכל פעם ששכבתי ערה, בלי אפשרות להירדם, חשבתי עליך.
על זה שאני שונאת הכול לגבייך.
על זה שדווקא אתה, מכולם, מנסה להיות נחמד.
על זה שהמחשבות עליך מפוצצות לי את המוח כול פעם מחדש.
בכול פעם, מבטי הבוחן פגש במבטך ובחיוך הפרוש על פניך, הנראים ממרחק.
זה כל הכיף בחיים. שהם לא צפויים, זה נכון גם במקרה שלנו?
או שזה רק גורם כאב לא רצוי?
לשנינו?
על זה, שאני נהנית לשבת לידך, למרות שאני מראה ההפך. תמיד.
על זה שגם אתה כנראה נהנה לשבת לידי. שום דבר לא מסתדר בראשי הכואב.
ואני שוב מתחילה לשנוא אותך.
מעולם לא הפסקתי.