בירושלים אין מעין

באמבטיה זרמו מים, מעלים אדים לבנים בריח של אבק. המים יצאו מברז המתכת במעין שריקה, זרמו והתנקזו אל החור השחור בקצב מהפנט. יש במים זורמים משהו מרתק, הם גורמים לך לחשוב, להירגע ולהרחיק, ועל הדרך עוד מוכרים לך את האשליה שהם מסוגלים לשטוף משהו. מים לא יכולים לשטוף אותי. התלכלכתי. זה זמן מה שאני מלוכלכת. וזה רע.
בדרך לחדר, עטופה במגבת, נתקלתי באמא. לפני שהיא הספיקה לשאול מה קורה איתי אמרתי: "יש לי מבחן מחר." ולפני שהיא שמה לב שאני יבשה לגמרי, טרקתי עליה את הדלת. טרקתי עליה את הדלת והתמוטטתי על המיטה.
פעם הייתי מרטיבה את כרית המיני מאוס. פעם הייתי מחפשת סדרת טלוויזיה סוחטת דמעות שתעביר אותי את הלילה. אבל הפסקתי לעשות את הדברים האלה בערך מתי שהפסקתי לנגן בפסנתר, כי המנגינות שניגנתי גרמו לאנשים לבכות. מתי שהפסקתי ללעוס מסטיקים בטעם שאינו מנטה, כי הריח הוא בלתי נסבל לאדם שלידך. אתמול לא שקעתי ברחמים על הילדה שצריכה לברוח מחברים שלה ולהתחבא בשירותים כדי שלא ייראו כמה היא מלוכלכת, הכרתי בכך שעשתה את הדבר הנכון. שעשתה את הדבר הנכון כשהרימה את הרגליים שלה מעל האסלה כדי שמי שתציץ מתחת לדלת של התא לא תזהה אותה לפי הנעליים.
היום בבוקר קמתי מוקדם – אמא כבר יצאה לעבודה אבל אבא ישן עדיין {כלומר, תמיד}. ומפני שישן, החלטתי בשבילו שהוא בטח לא יתנגד שאקח את האוטו לסיבוב. כשחיפשתי את המפתחות ראיתי שאמא השאירה על השולחן שני סנדוויצ'ים, חטיף "פסק זמן" ופתק שכתוב עליו "בהצלחה במבחן" ועוד שטויות שאמהות כותבות. זרקתי הכול למושב האחורי ונסעתי לירושלים.
כשאת מלוכלכת קורים לך דברים מכוערים רבים, רבים מדיי. פתאום הרוק שלך מרגיש תחת הלשון כמו גוף זר שמישהו שם בך ואת חייבת לפתוח את החלון ולירוק כאילו הרגע ברחת מחוות האלפקות. לירוק על אפם ועל חמותם של כל האזרחים המסכנים שבכבישינו, וזה מרגיש כל כך רע, וכל כך לא נעים לך מהם. ופתאום את לא מסוגלת לסבול את המגע של האצבעות שלך על ההגה. המקלונים הדביקים האלה שלך משאירים על כל דבר כתמי שמן וטביעות אצבע – עדות בלתי ניתנת להסרה לקיומך המכפיר. אוי, הדברים האלה הם כמו חור שחור, פתח ניקוז, תהום – אליה נשאבים כל הכוחות שלך.
כשהגעתי אל הכותל חיכו שם שוטר, רבי ואישה עיוורת. הם לא נתנו לי להיכנס. נפלתי על הברכיים, ירדתי על ארבע, התחננתי.
"בבקשה, אדוני השוטר."
אבל השוטר קיבל פקודה מאוד ברורה.
"בבקשה רבי, אני זקוקה לטיהור, אני זקוקה לכפרה."
"את כבר מזמן חצית את הסמבטיון, ילדה. והרחק הרחקת מכדי לשמוע את קריאות ההגיון והמחילה. ישמרוני שמיים אם אתן לתועבה שכמותך להיכנס אל קודש הקודשים." אמר הרבי.
פניתי אל העיוורת, ומשום שלא ענתה לי הסביר הרבי: "היא לא רק עיוורת היא גם חירשת."
השתטחתי שם וסירבתי להתפנות. אין ספק שנוכחותי המסואבת הפריעה למתפללים והעכירה את המקום הקדוש. אז הרבי רכן ולחש לי: "מה שאת צריכה, ילדונת, זה מעיין. עם מים קרים-קרים שחותכים בבשר ועושים אותו לבן. רק קור טהור יכול לעצור את הזוהמה. מעיין טוב ואמיתי, ילדה."
"לא תמצאי אחד בירושלים," אמר השוטר. "אבל אם תחפשי בהרים ובגבעות שמסביב, תגלי שהרבה מים יוצאים מהסלע בין הגאיות, במקום בו לא מסתכלים, איפה שלהר יש בית שחי."
השוטר רצה לעזור לי לקום כדי להחזיר אותי לאוטו, אבל הרבי סימן לו לא לגעת. הוא לא נגע.
קמתי לי לבדי ונסעתי משם. מסביב לירושלים רבים בתי הקברות, ורציתי להיעלם בתוכם. כך אוכל לרדוף אותם כרוח בודדה שמשקיפה מרחוק על לוויות של אנשים אחרים. מרפרפת בין המצבות, נוגעת לא נוגעת. רק הרוח הקרה של ירושלים מספקת לה תנחום. כך גם חלפתי על פני כבישי הארץ- ללא חיכוך. שילכו להזדיין הרבי והשוטר שלו וגם העיוורת. אני לא צריכה מעיין, אני צריכה למצוא מקום גבוה ולטפס אליו כמו קופיפה. כמו קינג קונג, שטיפס על האמפייר סטייט בזמן שמטוסי הציוויליזציה טבחו בו. אני צריכה לברוח לניו יורק… או לאוורסט. {כשהאוטו של אבא עובר את המאה שמונים הוא רועד ועושה קולות מוזרים. אין דבר מטהר ברעידות ובקולות מוזרים} כל מה שאני צריכה זה כרטיס טיסה לטיבט, או להודו או לנפאל או למדאגסקר… איפה שהאוורסט לעזאזל נמצא. עכשיו גם השכל שלי מקולקל…
רק כדי לוודא, הצצתי במושב האחורי. היו שם עדיין חטיף "פסק זמן", פתק שאמא כתבה ושני סנדוויצ'ים. הרמתי אחד מהסנדוויצ'ים, והצצתי בין הגבינה הצהובה לחסה רק כדי למצוא זיתים תוצרת בית חתוכים לחתיכות קטנטנות ומסודרים באופן אחיד כך שבכל נגיסה תתקבל כמות שווה של טעם. אולי רדפה אותי ברגע ההוא תמונה של אמא טורחת וחותכת אותם לחתיכות דקות לפני שהיא יוצאת לעבודה השכם בבוקר. אבל היחס שלי אל הסנדוויצ'ים לא היה סנטימנטלי, אלא מעשי וקר. אם אחלק אותם לחתיכות קטנות, חישבתי, הם אמורים להספיק לי לכמה ימים, ועד אז בטח כבר אגיע אל האוורסט. או, אם ארצה, חזרה הבייתה.