בין לבין

בסופו של דבר נשברתי ולא יכולתי להחזיק את זה יותר בעצמי, ניגשתי אליה ושאלתי "תגידי, יש לך מישהו אחר?"
שאלה קצת מוזרה בתהתחשב במצב הלא רגיל שגם ככה היה בנינו, תבינו, התחלנו לצאת לפני חודשיים בערך אבל אף אחד משנינו לא התמסר מספק למילה "זוג" או "חברים" ורוב הזמן השתעשענו מלאלתר הגדרות לעצמינו במידה ומישהו שאל.
השאלה שלי תפסה אותה במעט הפתעה, הייתי רגיל כבר שהיא הייתה נעלמת למספר ימים ולא עונה להודעות או טלפונים "אני פשוט לפעמים אוהבת קצת מרחק ולהתאפס על עצמי לבד בשקט, זה קורה מדי פעם ואקס שלי לא אהב את זה בכלל" היא הסבירה לי כשרק הכרנו. לא רציתי להבריח אותה ושתחשוב שאני חולה שליטה או מהאנשים האלה שהזוגיות הופכת אותם למפלצת דו ראשית.
בעודה מסתכל לי בעיניים כששאלתי אותה, יכולתי לראות איך היא מחפשת מה לענות לי כדי לא לשקר וגם לא לפגוע בי אבל יש מקרים בחיים שיכאבו לא משנה מה נעשה או כמה נרכך את המכה.
תבינו, אני אולי אשמע מוזר אבל אני מהאנשים האלה שמעדיפים שישקרו להם בצורה טובה מאשר לקבל את האמת המרה, הבעיה היא שרוב השקרים הם בינוניים עד גרועים ואני, אם יורשה לי להחמיא לעצמי, די טוב בלקרוא אנשים (גם כן כישרון.. לדפוק את עצמי). היא ידעה את כל זה, ואולי בגלל זה אחרי שהשאלה שלי סיימה להדהד באויר היא השפילה מבט ואמרה "אממ.. זה לא שרע לי איתך פשוט שם זה קצת אחרת".
יצא לי להיות עם בחורות שניצלו אותי כלכלית או בחורות שסתם ניסה לגרום לאקס לקנא אבל בחיים לא נפגעתי ככה שניצלו אותי רגשית, הייתי הכתף לבכות אליה והאדם להתחבק איתו אחרי חרא של יום, אחרי ריב עם החברים, עם ההורים או בכל ה"מיני דרמות" בבית שלה שהיא התקשרה אלי בוכה ורק רצתה להתרחק משם, בכל אלה הייתי בשבילה שם. פינטזתי איך אני הסלע היציב בחייה ואיך הקשר שלנו והאהבה שלי אליה מאירים לה ועוזרים לה להתאפס ולאסוף את עצמה כשכל כך קשה לה והיא פונה אלי.
לא יודע אם ראיתם איי פעם מבחני ריסוק רכבי בהילוך איטי אבל מה שעבר לי בגוף באותו רגע היה בדיוק זה, הרגשה של מכה מאוד חזקה ועוד לפני שאתה מבין מה קרה הגוף שלך מתחיל לחוות את הזעזוע, קשה לך לנשום והמחשבה שלך מתפזרת לכל עבר כמו ריקושטים של כדור אחרי ירי בחדר קטן.
היא כמובן התחילה להסביר לי שזה מעולם לא היה מתוכנן ולא בכוונה ושכן יש לה רגשות אלי והיא לא יודעת איך להתמודד איתם אבל כל מה שעבר לי בראש זה "אני לא טוב מספיק" ואיפה אני שוב טועה.
יכולתי להבין שאני אדם לא טוב, לא רגיש, אדיש, או ההפך תלותי מדי ומציק וקנאי אבל הייתי תקוע איפשהו בין לבין, ותאמינו לי, זה הכי נורא.
אולי הייתי צריך לכעוס, לצעוק, להתעצבן עליה ועל מי שזה לא יהיה אבל במקום זה התיישבתי על המיטה מאחורי ובקול שבור ביקשתי ממנה ללכת.
זה קרה לפני כמעט עשר שנים אבל עד היום חרדת הבינוניות הזו רודפת אותי, אני יודע מי אני ומה אני שווה אבל ברגעים של שקט ומחשבה אולי קצת יותר מדי עמוקה אני צונח פנימה ומתחיל שוב לפחד שאני לא יותר מסתם מקום מפלט רגעי של מישהי כדי שאיזה זבל אחר יהנה מאהבתה.