בין האלכוהול לשפיות

אני מקנאה באנשים שיודעים את מקומם בחברה
שיכולים להצביע ולהגיד "לשם אני שייך", "כזה אני".
אני לא כזו,
אני חיה בין האלכוהול לשפיות.
בין העבריינות לשקדנות.
בין הרצון לוויתור.
בסך הכל השגתי כמעט את כל מה שאיחלתי לעצמי בשנה הזאת:
התנסתי בשתייה ועישון
יצאתי עם המקובלים ביום שישי
הצלחתי לגשר בין הבית ספר הקודם לנוכחי
מצאתי את החברות שישמרו עלי ויזרמו למסיבות.
אז למה כולם קוראים לי נגררת?
אלו "מטרות" שהצבתי לעצמי עוד לפני שפגשתי את "כולם".
במילים אחרות הבאתי את עצמי לאיפה שאני היום בעיניים פקוחות לחלוטין. בלי מיצמוץ של ספק. אולי היה אחד, לפני כל פעם ששתיתי או עישנתי, הקול הטוב שבלב שאל אותי "למה את עושה את זה?" ועניתי "אם לא ננסה לא נדע".
המשכתי לשאול את עצמי וכל פעם המשכתי לעשות דבר רע.
זו כבר לא התנסות, זאת התמכרות לשמה. וככל שאני מאמינה בדרכי, הקול נעלם. התמלאתי כולי בשד, בשטן.
בין האלכוהול לשפיות, אני חלוקה. מנסה להסתיר את השיכרות ולהסתחרר סחור סחור
בין העבריינות לשקדנות, מסתירה מההורים וממשיכה את החיים
בין הרצון לוויתור, הם אומרים שזאת עצלנות. אני חושבת שזאת התייאשות.