בילבול

"את כל כך יפה, חכמה, בוגרת מצחיקה, כובשת. למה את לא מעריכה את עצמך?, בנות אחרות מייחלות לגוף כמו שלך, אז למה כל כך קשה לך להיות פשוט אסירת תודה על הגוף שלך? ותפסיקי לבכות, אנשים אחרים כה משתוקקים לאופי כמו שלך.
יש לך משפחה מדהימה, למה גם על זה את לא יכולה להיות אסירת תודה?"
שואלים וזורקים את המשפטים הללו כל כך בקלות. הם אינים מבינים שאני לא רואה את מה שהם רואים, הם אינם מבינים שהריקנות הזו, העצב הזה שלופת כל חלק בגוף, לא קשור למשפחה לא קשור לאופי לא משנה כמה הוא מדהים לטענתם. זו פשוט סתם ריקנות ועצב שאין לי הסבר אליה, שביום אחד הריקנות התשפטה בגופי. שהעצב תפס חלק גדול ומשמעותי בחיי, שקשה לי עם הגוף שלי, גם אם הם חושבים שהוא מושלם, ולא, זו לא בגלל סיבה מסויימת שהשפילו אותי, או ירדו עלי, אלא להפך שמעתי רק דברים טובים על גופי. ושוב, אין לי הסבר למה אני לא אוהבת את גופי לא מרוצה ממה שניבט מהמראה. שאני מייחלת לתכונות אופי טובות יותר ממה שלי העניקו, ביטחון עצמי בעיקר.
זו הגיל שאני אמורה הכי להנות ממנו, אך אני רק סובלת ממנו רוצה שיחלוף.