ביחד נשרוד לחוד ניפול

שוכבת במיטה,מתחננת שזה יהיה הבכי האחרון. שזה יהיה הבכי שיביא למותי,למנוחתי.
מתחננת,שכאשר אעצום את עייני הלילה,הן תישארנה עצומות לעולם. איני רואה במוות פחד,אכזריות,או סבל. רואה אני במוות חופש,שחרור,ושלווה. לשם אני רוצה להגיע,שם אני רוצה להיות. אך זה לא קורה. החופש לא מגיע. הוא נשאר באופק שלא קיים. רק ריחו של החופש נושב עם הרוח אל חלוני. מזכיר לי שהוא רחוק. שהוא לא מתכוון להגיע בקרוב.

אני מסתגרת בחדרי,ומתקפלת מתחת לשמיכה, מכאבים. בוכה בשקט,כדי שלא ישמעו,ומנגבת דמעה אחר דמעה,כדי שלא יראו. אבל אני רוצה לצעוק,ולשחרר את הזעם והכאב שניבנים בתוכי יום אחר יום. אבל אני לא יכולה. אני חייבת לנסות להשתקם. לחקות את הפינקס ששקע באדמה,אך חזר מעליה. אך בישביל מה? לכבוד מי,לכבוד מה אני אמורה להשתקם? אין לי בישביל מי,ואין לי בישביל מה. חיי ריקים כדף נייר לבן. הכאב לא מפסיק להכות, ולהזכיר לי שמכאן אין לי לאן להתקדם.שכולם המשיכו,והם המשיכו בלעדיי. בתור מי שפעם הייתה מוקפת, היום נשארתי לבד.
"ביחד נשרוד לחוד ניפול".
לחוד נפלתי,
וכמו שזה נראה,
אני לא אצליח לשרוד….