ביום של הפצצה

הר הוא מקום פסטורלי ויפה. בטח ההר שלמרגלות החרמון. אפילו שאינו לבן כולו. אך כמה שיפה הוא, כך הוא מסוכן.
כולם ידעו שזה עתיד להגיע.
שבקרוב זה יקרה. אין דרך לברוח מזה, והכחשה, היא הדבר הגרוע ביותר.
גם אני ידעתי שזה יבוא.
אף אחד לא ידע מתי ובאיזה עוצמה.
לשטוף כלים זה לא הדובדבן שבקצפת, אבל בימים מתוחים כאלה, שהניחוש היחיד הוא לא מתי יוצאים הביתה מהבסיס, אלא מה המיקום המדויק של נפילת המרגמות, שטיפת כלים נראתה כדבר לגיטימי ואף בטוח מאוד.
שני המקומות הבטוחים ביותר בבסיס היו המגורים והמטבח. שניהם היו מצופים בבטון עבה, בלתי חדיר כמעט. בגלל הבטון העבה, לא הייתה קליטה של טלפונים באזורים הללו.
"אמת, אמת…" נשמעה התרעה בכל הבסיס. "נא להיכנס למקומות מוגנים ולא לצאת משם." ברקע נשמעו קולות רבים של אנשים שרצים, חוסר סדר ופאניקה בכל האזור. אני לא דאגתי, אני כבר שוטף כלים בתוך המטבח המוגן.
"היה ירי בכניסה לבסיס" נשמעה קול עמום ברקע.
"זה בטח סתם שמועה כמו תמיד" חשבתי לעצמי בלב.
"רוצו למקומות מסתור ומהר" נשמעה צעקה "נורו טילים לכניסה לבסיס, תגנו על עצמיכם."
הבנתי שהפעם זה נכון. לא מעט פעמים בימים האחרונים היו אזעקות שווא. אבל הנה זה קרה, מה שכולם ציפו לו, מה שכולם "חיכו" לו.
דלת המטבח נפתחה. לפתע נכנס סגן המפקד, לבוש בגדי קרב וקסדה לראשו.
מתקשה לדבר, כולו רועד. כנראה שלמקרה כזה, לא הכינו אותו בבית הספר לקצינים.
"הידיעות נכונות, היה ירי בכניסה לבסיס" אמר בקול רועד.
"כרגע ידוע לנו על מספר פצועים והרוגים, ביניהם גם דרגות גבוהות. הודעות נוספות ימסרו בהמשך. אסור לצאת מהשטח המוגן" סיים.
ידעתי שממש בקרוב כל כלי התקשורת יפרסמו את מה שארע. ידעתי גם מה תהיה ההרגשה של הקרובים אליי ביותר למשמע האירוע הזה.
הדרך היחידה לשלוח הודעה קטנה בה רשומים צמד המילים "אני בסדר", כרוכה ביציאה אל מחוץ לאזור הבטוח. החלטתי שעליי לעשות זאת. עם הטכנולוגיה של ימינו, המידע זורם לפעמים עוד לפני שאירע האירוע עצמו.
עשרות הודעות ושיחות טלפון כבר הופיעו לי מול המסך. ישנם אנשים שאפילו לא עלו בדעתי שאני קיים בראשם, והם שלחו הודעת התעניינות. מספר שניות לאחר שליחת ההודעה המדוברת, נשמע פיצוץ גדול בבסיס.
"הנה זה שוב הגיע" צעק אחד החיילים.
מיהרתי להיכנס חזרה למקום הבטוח, בידיעה שהחשובים לי יודעים שאני בסדר, נכון לעכשיו לפחות.
במשך מספר לא מבוטל של דקות פיצוצים עזים הרעידו את המבנה. בכל פעם נכנס קצין אחר ומעדכן אותנו במצב. כל אחד מפחד יותר מהשני. נראה שרעידות זה מה שלמדו בקורס הקצינים.
לאחר מספר שעות התמונה החלה להתבהר. אכן היו הרוגים ופצועים באירוע. החשובים לי התעדכנו קודם מכלי התקשורת באירוע ולא ממני.
גם ההר החל להתבהר. אבק השריפה החל להתפזר. הציפורים שבו לצייץ בשמיים. ההר שוב הראה את צידו הטבעי והיפה, מלא בעצים ירוקים ובמעט שלג שנשאר.
אבל הפעם לא התבלבלתי מהעוצמה של ההר. ידעתי שיום של שקט ופסטורליות, יכול בקלות להפוך ליום של הפצצה…