בז ושמו ארתור.

גרתי ביישוב. ליד הבית שלי היה שדה. בעצם הרבה שדות. פרדסים, חיטה, חומוס, הרבה.
היו לי גם עורבים. אנפות, תנשמות, דרורים, סיקסקים, צוצלות וגם כמה עופות דורסים.
אך מתוכם היה רק בז אחד. או אחד, או כמה. אבל שמעולם לא הבדלתי ביניהם. התעלומה הזאת הטרידה אותי לא מעט, ולא משנה כמה ניסיתי לפענח אותה, לא הצלחתי. לבסוף הנחתי באכזבה חסרת הוכחות שיש רק בז אחד באזור. אך…
הבז היחיד הזה היה מרשים באמת!! הוא היה מתגרה בעורבים אך אף פעם לא נפגע, הוא היה יושב עם צוואר זקוף על פנסי רחוב, ענפים של עצים גבוהים או על האוויר. לראות אותו מנפנף ודואה באוויר, מחפש עכבר או ארנבת, היה מחזה יוצא מן הכלל.
קראתי לו ארתור כי הוא מלכותי בעיני.

יום אחר יום ראיתי אותו. ובאחד הימים גם ראיתי אותו, אבל לא בשמיים, לא גבוה, ולא צולל ונוצץ. הוא שכב על הכביש, ולא זז. היו עורבים בסביבה והם קראו וקרקרו. לא העזתי לגעת בו. אמא שלי תגיד וודאי שזה מטעמי בריאות וחיידקים; אבל אני לא נגעתי בו מפאת הכבוד שחרשתי לו. התעצבתי עד מאוד. לא לראות אותו יותר בשמיים? חג, צולל ועף מבריק וגאה? זה יחסר לי מאוד…
מלך כמוהו אולי הפסיד, אבל רק שינוח על משכבו בשלום. הוא וודאי מת בכבוד, והפסיד בכבוד! בין כה וכה, הוא כבר לא היה שם בערב.

ארתור זה "סלע". כן, זה הפירוש של השם. יצאתי לשדה יום אחד שמשי והנחתי אבן זיכרון על מקום אדמה חשוף. בדיוק אז שט מעליי במהירות בז אחר. מנוקד, אפור מקור וחום בהיר. גאה יותר, אדיר יותר ונאה יותר.
לא נתתי לו שם, אבל חייכתי.

אז ידעתי, שלא רק ארתור היה. היו לי כמה בזים ליד מקום מגוריי. יחי ארתור, שפתר לי את התעלומה.