בוקר טוב שושנה

הרבה זמן לא קמתי ככה מוקדם. כבר כמה חודשים טובים. וגם היום, זה לא כזה מוקדם, אבל עדיין, זו די השעה שהרבה ממדינת ישראל ואני מתארת לעצמי ששארית העולם מתעוררים בה. כולם ביחד לוחצים על נודניק במכשיר הסלולרי, כולם ביחד הופכים את הכרית כדי לא להרגיש את הריר, כולם ביחד לא מבינים למה, למה זה מגיע להם, כולם ביחד משפשפים את העיניים ואומרים לעצמם שזה בסדר, עוד כמה ימים שבת… ואני יורדת למטה עם הכלבים כי אבא לא מפסיק להגיד "תורידי את הכלבים", וכבר פוגשת שכן שלא מבין ממתי אנחנו לוקחים את טשה עם חגורה, ואני ממלמלת איזושהי תשובה כי "היי, בן אדם, רק קמתי, מה כל השאלות האלה עכשיו". והכלבה הקטנה בשלה, מתחככת בדשא כאילו אין מחר, והגדולה ישר מחרבנת כאילו חיכתה לזה כל הלילה, ולה אין אסלה, לה יש בעלים, וזה מאוד מבאס כשחושבים על זה. מצד שני, לה יש שלפוחית שתן יותר מפותחת משלי…והיא לא צריכה לנסוע באוטובוסים שמקפיאים לך את הצורה עד שאתה מתחיל לחשוב על דרכים יצירתיות להשתין באוטובוס בלי שאף אחד ירגיש…
ואנחנו פוסעות לכאן ולכאן בגינה, וכמו כל יום היא הולכת להריח את פירורי הלחם שהשכן ממקודם הניח ליונים, והיא מבינה שזה לא טעים לה, והיונים חושבות לעצמן ש"למה? למה????? למה כל יום אנחנו צריכים לעבור את זה? את באה לך ככה משומקום, מבריחה את כולנו, כל יונה צריכה למצוא לה איזה ענף מטופש עד שגברת טשה תבין שזה לחםםםםם ושזה לא טעים לה".
ואז בדרך חזרה הביתה אני רואה שנולדה שושנה חדשה על השיח, עם צבעים נורא מיוחדים ואני חושבת "אסור לקטוף את פרחי הבר,זה כואב נורא" או משהו כזה, ואני לא יודעת מה זה בכלל צמח בר כי אני מהעיר אז אני קוטפת, מרגישה את כאבו של השיח, מרגישה רע למאית שניה ומניחה את הפרח על השולחן של אבא, "יאאא תראה איזה יפה", אני אומרת, "כן, אני יודע", אבא עונה כהרגלו, מחזיק את הפרח ומניח אותו על השולחן… והשיח למטה צועק לי "נשמת אחותי שושנה זועקת מהאדמה, הרצחת וגם ירשת??", ואז אני נזכרת שבאמת אני צריכה להשקות את העציץ המסכן שלי…
בכל אופן, אחרי כל החוויות האלה אני זורקת איזו תפילה, "אבא, זהו היום שאתה עשית ואני אשמח ואגילה בו, למרות שעד היום אני לא מבינה אם בו זה ביום או באלוהים או גם וגם, אבל בכל אופן, אין דבר כזה סתם יום ועוד יום מקרב אותי אליך בין אם אני מבינה את זה או לא. בשמך היקר, אמן".
בוקר טוב.