בוץ טובעני.
אני נלחמת בבוץ טובעני.
מנסה לצאת כבר שנים…התקווה מגיעה ומתמוססת,
הדרך לצאת היא בין היתר להאמין חזק שזה יקרה,
אבל בזמן שנלחמים בבוץ הטובעני למי יש כוחות נפש להאמין שאנצח.
יש בור.
אני לא יודעת אם אני נופלת.
אני רואה את האור,
השאלה היא האם אני רוצה לגעת בו,
האם אני מאמינה שמגיע לי,
האם אני באמת טהורה וזכה, כמו שאני משתדלת למלמל כל בוקר.
אני מכירה את הבור הזה כמו את כף ידי , אך לא שאין פנים חדשות בו, השריטות החדשות שנוצרו מטיפוס והתרסקות- תמיד יש.
איך לצאת?
אני יודעת איך לטפס, אבל לגמרי לצאת? אני כנראה לא יודעת את התשובה.
אולי אין בכלל אחת…
פשוט תלוי בהחלטה שלו, שם למעלה.
החושך הזה,
כמעט ממשי,
כמו במצרים,
רק שכאן אלו המייצרים שלי…
אני רוצה להיגאל, אך האם רצון זה מספיק?
מה אוכל לעשות אחרת מכפי שכבר עשיתי,
ואיך עדיין נותרה בי שמץ של תקווה, שמץ של אמון בי או בו,
זו חידה שנותרה לא מפוענחת.
תגובות (2)
אני חושבת שלא קראתי הרבה טקסטים שלך לפני כן, וחבל. קראתי עכשיו שניים, ואכן יש בהם משהו מאוד זך וטהור. וחמוד.
יכול להיות שכן קראתי טקסטים שלך בעבר, אבל נמנעתי מלהגיב, כי הרגשתי בדיוק את אותו הדבר שאני מרגישה עכשיו.
מרוב שהטקסט נקי, המוח שלי לוקח אותו למקומות נורא ציניים ושפלים. וזה מצטייר נורא יפה, בתור הדבר המלוכלך שאני יוצרת ממנו בזכות המחשבה שלי.
ובכל זאת, גם הטקסטים עצמם, איך שהם במקור, כתובים באווירה ובצורה מופתית.
אני לא יודעת.
ואוו, זו בהחלט אחת התגובות הכי יפיפיות וכנות שקיבלתי. אני מודה לך קודם כל על כך שהגבת, זה מרגש אותי…המילים שהשתמשת בהן, זך, טהור, מילים שלפעמים אני מרגישה שהן כל כך רחוקות ממני…אז דווקא בכתיבה שהכל יוצא מהפנים לחוץ, מרגש אותי שזה מה שאת רואה…
וכן…הציניות ואני מכירות כבר שנים, היא האויבת שלי ממנה אני מנסה להתנתק ודי מצליחה בגדול, כי מרקיבה כל חלקת אדמה שאני מנסה לטפח…ואני סקרנית לדעת לאיזה מקומות היא לקחה אותך אבל אולי עדיף שאחסוך את זה מעצמי…אני לא בטוחה שכל הקטעים שלי הם בעלי אותו אופי שתיארת כאן…מעניין…
שוב תודה לך,
וטוב…החכמה היא לדעת שאנחנו לא באמת יודעים כלום ושום דבר :)