בועה סביב הלב

החיים מרגישים כמו בועה.

לפעמים אני קמה בבוקר בחרדה שמשהו עומד לקרות, שזה יגיע אלינו גם לפה.
לפעמים לוקח לי זמן להירגע ולהיזכר שאני במקום שקט, שאני לא בבית.

אני לא בבית.

הגעגוע לא פוסק.
כל ידיעה על אזעקה ונפילה מקפיצים לי את הלב.
זה ברחוב שלי? זה קרוב? זה פגע בבית?
הדילמה בין לדעת ולא לדעת מערבלת את מחשבותיי.
והפחד, הוא אוחז אותי ולא משחרר, גורם לי לבכות, כי התחושה הזאת שאני לא יכולה להיות בבית שלי, לא באמת, היא צורבת. זה לא "להישאר בבית ולהראות להם שאנחנו לא מפחדים" זה לרוץ למקלט כשאין לך אפילו התראה של שנייה, זה לפחד שאולי נ.ט יפול לך על הבית או יתפוס אותך בחוץ.
זה להיות בכוננות מתמדת כל הזמן.

הלוואי והייתי כמו כל אלה שלא מפחדים, אך אני לא.
זאת לא בושה.

אז החיים כרגע מרגישים כמו בועה,
מלאים בזיכרונות שאני רוצה להדחיק כדי להרגיש אחרת,
בדברים שהשארתי מאחור ושאני מקווה בכל ליבי שעוד יהיו שם כשאחזור,
מתי שזה יהיה, בעתיד.