Shula Malchi-Levin
מה לעשות, אלה החיים ככה בבוקר טיפוסי בחייה של עקרת בית פנסיונרית.

בום על קולי

Shula Malchi-Levin 19/03/2022 214 צפיות 2 תגובות
מה לעשות, אלה החיים ככה בבוקר טיפוסי בחייה של עקרת בית פנסיונרית.

אני יושבת בחדר ליד המחשב ומכינה את העבודה שלי, מעבדת תמונות וסרטים, ופתאום חודר אל החדרים בום על קולי. הוא מחריד ודוהר בין אמות הספים, מגיר בתוכי פחדים כמו שענן מגיר את גשמיו, וככה פתאום מזכיר לי שכלום לא מובן מאליו בחיים שלי.

לא מובן מאליו שיש לי את עצמי לסמוך עלי, שהרי עצמאית ומשוחררת לעשות כאוות נפשי. לא עוד הרבה זמן, אני יודעת, אבל נשארו עוד כמה שנים כאלה.

לא מובן מאליו שיש לי פינה בה אני רואה בית בשבילי, אחרי שנים רבות של חוסר בטחון כלכלי. ובוודאי שלא מובן מאליו שיש בפינה הזאת יחד אתי חבר טוב לחיים, אחרי שנים ארוכות של חיים נעדרי זוגיות בכלל. גם לא מובן מאליו שיש לי ילדים ונכדים. ילדים ביולוגיים או לא, הם בבת עיני, והם הביאו לי נכדות ונכדים להמתיק לי את שנות הזיקנה שמידרדרות אלי ונערמות עלי כמו הר של אבנים שהזמן סוקל אותי בהן.

זהו בוקר צח ונעים שהתעוררתי מלילה בו נרדמתי בקלות, וזה לא מובן מאליו, כי יש לי לילות מלאי אי-מנוחה מרוב דאגה ופחד מפני שנות חוסר האונים והתלות שמכונות 'גיל הגבורות'. לשם שינוי שנתי היתה עמוקה הלילה, וגם זה אינו מובן מאליו, כי בדרך כלל אני מתעוררת שוב ושוב בלילות.

בכלל לא מובן מאליו שקמתי בבוקר. מי ערב לי בכלל שאקום בבקרים, בכל זאת אני כמעט נוגעת בגיל שבעים. לא זאת אלא שקמתי אל שלוות הציפורים שבגינה ואל הפריחה שפרצה ברחבי הגינה עשירה ועסיסית, איזה מזל יש לי.

הגעתי סוף סוף לגיל ולשלב בחיים בו אני כבר לא חייבת לשתוק מתוך אילוצים חברתיים או תעסוקתיים או מקצועיים. אבל מצד שני אני גם לא מרגישה חייבת לצעוק. אני לא באמת מחפשת בנרות או עם מאזני הצדק על מה להרים זעקה. יש ברכה בגיל מופלג והיא הפרופורציות לחיים. פתאום לא נשארו הרבה דברים שמצריכים השקעה נפשית גדולה עד כדי בכי או זעקת חמס. למדתי לבחור את המלחמות שלי, וככה נשאר לי רק לצחוק על עצמי יחד עם שותפי לחיים.

עכשיו תקופת בחירות, והשסע בתוך משפחה גדול ולא ניתן לגישור בלי ויכוחים סוערים. הקרע ביני לבין החברים גדול מאוד וכואב כי אני חושבת אחרת מאוד מהם. אבל אני מתאפקת. מה לעשות שאני הליכודניקית היחידה בכל הסביבה שלי? אז אני לא מתווכחת, ומשתתקת כשמתחילים לדבר כאן על פוליטיקה.

אחרי הבום העל קולי החלו להרעיש בקולות עמומים מטוסים מעלי בלי הרף. הם טסו דרומה, צפונה, והשאירו בי חותמת של אי שקט ודאגה מפני מלחמה. גם פרעות בתוך ערים מעורבות ערבים-יהודים נחשבות אצלי למלחמה.


תגובות (2)

היי שולה, כמה כיף לקרוא עוד סיפור שלך =]

כמו תמיד, אהבתי מאוד את הכתיבה. יש בה משהו שפשוט מדבר אל הקורא בגובה בעיניים ונותן תחושה שאנחנו במהלך שיחה, אפילו סוג של "חמימות עוטפת" הייתי קוראת לזה.
מרגיש לי שהסוף קצת נקטע, כאילו יש עוד דברים שרצית לומר אך עצרת בעצמך, אך למרות זאת זה לא העיב לי על הקריאה. נהניתי מאוד מכל חלק.

29/03/2022 10:53

הי ספיר
תודה רבה על התגובה המפורטת והמפרגנת, שימחת אותי.
שולה

30/03/2022 14:57
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך