בוכיה לבד .. מי שומע , ?

דווקא עכשיו אחרי כול כך הרבה זמן .. אחרי הרבה זמן שהכול היה שמור בפנים 
באיזה שהיא פינה ., הסתרתי 
את הכול .. באיזה שהוא מקום לא אשרתי למישהו שוב לחדור .. כי זה כאב לי 
כול כך שמאז שנפלתי אמרתי לעצמי 
תמילים האלה חידדתי לי אותם עמוק עמוק .. כאילו שככה זה צריך להיות 
קל להכנס ללב שלי וקל גם לצאת ממנו.. אבל מי שיוצא ממנו לעולם לא יחזור שוב .. 
לעולם ..
אני זוכרת שכשהייתי קטנה ושהיה לי רע 
הייתי מתפרקת על אימא שלי מרוב כאב 
הייתי בוכה מוציאה את נישמתי גם עם זה על מכה גם עם זה על פצה שקיבלתי .. 
ואז יום יומים שלוש זה היה עובר .. 
היום – שאני קצת התבגרתי יותר מבינה 
אני כבר לוקחת לי חלק גדול מאוד מהחיים שלי .. 
קל לסלוח קל לפגוע קל כן לאנשים זה לא חבל … 
אבל קשה לשכוח .. 
כי הזיכרון ילווה אותנו עד החלום האחרון 
אז ליפעמים בימים שאת מרגיש כאילו זה זה הפעם האחרונה שאת שוב תרגישי חלשה את דווקא אז מתפרקת .. בוכה נעלמת … סגורה .. 
מי רואה את זה בכלל .. 
ליפעמים אני פשוט לא מבינה איך זה שלכולם רע והם יכולים לספר לפרוק ..
גם עם זה יותר גדול משלי … 
ואיך זה שאני נעלמת .. מסתתרת .. 
שבורה .. וכואבת .. 
ולאפחד לא מספר .. לעולם .. בחיים 
ואז אני שוב מוצאת את עצמי כמו פעם כותבת בין עם במילים ובין עם בכמה שורות .. ליפעמים אני כול כך רוצה לשכוח שאין לי כבר את הכוח .. 
ואז שאני עוצמת את העיניים אני נעלמת בינתיים .. לדקה או שתיים 
וליפעמים אני גם לא רוצה לפקוח שוב ..
רוצה פשוט לישון שינה עמוקה .. 
שאולי שם אני המצאה מקום חדש .. 
מקום שאליו אני יוכל ללכת .. 
היו לי פעם בובות שהייתי משחקת בהם אבל כבר גדלתי וגם אותם אשרתי מאחור .. היו לי פעם דברים ששמרתי לעצמי אבל גם אותם כבר זרקתי הם נהפחו לכלום עבורי … היום – יש את האנשים שמובילים אותי אז אני שומרת עליהם כמו דבר חשוב
דבר שאני לא רוצה שיעלם ויפגע דבר שישאר תמיד עוד סיבה …
אז למה אמא לצה דווקא עכשיו מבין כולם אני זאת שבוכה .. 
את לא יודעת .. אפחד לא יודע 
ולמה זאת אני שכול כך רוצה להיות קרובה למה .. 
לילה .. טוב .. 
הכי טוב זה לבכות .. גם עם לא רוצים 
רגשות לעולם לא שומרים …