22.9.15- בוכה בלילות ומחייך בימים
ושוב הדמעות חונקות אותי,
הבכי לא נגמר וכל מה שאתה מרגיש זה כאב,
אתה ממשיך הלאה ומחייך כאילו שום דבר לא קרה,
מקווה שאף אחד לא שם לב.
ואז אתה חוזר הביתה ובוכה שוב,
פורק את הכל על הדף,
אתה ממשיך הלאה ומחייך כאילו שום דבר לא קרה,
מקווה שאף אחד לא שם לב.
אתה קם בבוקר בתקווה שהכל הולך להיות בסדר,
מתעלם מהדברים הרעים אבל הם חוזרים לחנוק לך את הגרון כל יום מחדש,
אתה ממשיך הלאה ומחייך כאילו שום דבר לא קרה,
מקווה שאף אחד לא שם לב.
אתמול הדמעות חנקו אותי והם שמו לב,
אתמול הדמעות חנקו אותי אך להם לא היה אכפת,
אבל אתה בכל זאת ממשיך הלאה ומחייך כאילו שום דבר לא קרה,
כי זה אני,
בוכה בלילות ומחייך בימים.
תגובות (6)
בס"ד מרגש מאד! כתיבה אותנטית, יפה ונוגעת. הלוואי שיכולתי לבכות לפחות בלילות.. גמר חתימה טובה וצום קל!
הכתיבה כל כך עצובה וכאובה. אני שונאת את זה שהקטע מוציא ממני כל כך הרבה רגשות אבל אין לי איך לרשום אותם…
*חיבוק וירטואלי מנחם*
הלוואי והיתה דרך שבה הייתי יכולה לעזור, אני מתגעגעת למייק החייכן והמלא חיים של פעם
don't be sad", you said one's"
צום קל
פשוט תדבר עם מישהו,מישהו שאתה סומך עליו ומרגיש איתו נוח, אתה לא יכול לצפות מאנשים לנחש שאתה מרגיש כמו שאתה מרגיש מבלי לתת להם רמזים אז תאמר למישהו,אחד אפילו , בטוח יש מישהו שאתה סומך עליו מספיק.
תגובה זו, על אף שהיא מלאה בציניות יתרה, אין בכוונתה לפגוע אלא דווקא להועיל שכן היא רצינית מאוד.
אם הייתי סיני חכם הייתי אומר: מי שלא משחרר את הכאב, דמעותיו יחנקו אותו למוות.
לבכות לאדם היעיל ביותר, הוא זה שיביא לך את התשובה אותה אתה מחפש, גם אם היא לא נחמדה במיוחד, דווקא שחרור הדמעות יפתח לך את קנה הנשימה, את תחושת ההקלה וסביר כי העתיד מובטח להיות טוב יותר.
לא כולם מעוניינים לשתף בחייהם הפרטיים ואני מבינה זאת מאחר ורבים אינם יודעים את עלילותיי, רק מעטים, עליהם אני סומכת במיוחד. סמוך על מישהו ודבר איתו.
זה בסדר להיות מדוכא לפעמים, אף אחד לא אמר שאסור, שתמיד צריך להופיע חיוך על פנייך. כלומר, מצד אחד אמרתי זאת ומצד שני אני אומרת שדמעות יתר מול יותר מידי אנשים הוא סתם בזבוז של זמן וחרטה שתבוא לאחר מכן, ישר כוח שאתה מחזיק מעמד עד הבית. לא כולם צריכים לדעת למה אתה עצוב אם זה לא עניינם. גם אני לא יודעת מי עשה סקס בקיץ האחרון.
ואם אתה רוצה לכתוב על הדף, וזה הפתרון הכי קל, המשך כך, גם אם רק לעצמך.
אוהבת מאוד מאוד מאוד
וסליחה על המשפט עם הסקס.
חיי המסיכה הם החיים הכי קשים…
עצוב לי, פעם בכמה שבועות אני נכנסת לראות אם סיפור אחד ומסוים עלה כבר באתר וארני כל פעם מוצאת את עצמי נכנסת לדף שלך, עצוב לי כל פעם רק לראות דברים עצובים, לדעת שקשה לך.
אבל אני לא יכולה לעשות הרבה, כי אתה בכל מקרה לא תיתן לי לעזור, הלוואי שהיית נותן כי דברים כאלה כבר פחות משפיעים עלי, והחיים שלי עלו על הגל שוב, כמעט הכל הסתדר (חוץ מכמה מקרי מוות מפגרים בשנה הזאת :) ) אבל אני רוצה שתדע, ההחלטה לקום, לספר לאנשים מסביבך, לא לאנשים שנמצאים גם הם מאחורי מסך ורק כותבים על מקלדת, אנשים שבאמת באמת יכולים לעזור, החלטה להגיד ולשתף היא באה ממך ואף אחד לא יוצא אותך משם חוץ מעצמך.
אני לא יודעת אם סיפרתי לך, יש שיר ששמעתי, שיום אחריו קיבלתי החלטה, לספר לטרפיסטית שהייתה לי, לאח שלי הגדול, למחנכת וליועצת בית הספר הכל, את מה שעובר עלי, על זה שחכתי את עצמי על איך שאני מרגישה ועל כמה שנמאס לי.
השיר זה human של כריסטינה פרי.
אולי זאת האישיות שלי, שכשאני רוצה משהו אני משיגה אותו, שאני יודעת לקחת את עצמי בידיים ולהפסיק, להגיד די ולקום.
אבל כמו שאמרתי, באמת שעצוב לי לדעת שככה אתה מרגיש…