בובה על חוט

שוב פעם כותבת לך.
זה אף פעם לא יגמר הא?
אני אומרת את זה באופן חד משמעי- אני לא אוהבת אותך. אולי אהבתי, אבל כבר לא.
אתה הפכת את האהבה שלי לפחד. גרמת לי לפחד ממך, לפחד לדבר איתך, לפחד להתקרב לאזור שלך, לפחד מחברים שלך, לפחד ממגע, לפחד מרגש.
תקפת אותי, השפלת אותי. אני אפילו לא יודעת אם אתה זוכר את זה ככה. באת אליי, שיכור מסריח, וכפית את עצמך עליי בכל מובן המילה. צעקתי עלייך תעזוב אותי, אני לא רוצה. יש לך חברה אמרתי. אמרתי, אז מה.
כנראה שזה פשוט לא מתאים לך לשמוע.
נישקת אותי בכוח, חיבקת אותי עם הזרועות הענקיות ולחשת: אף אחד לא ידע.
אבל הנה!! עכשיו כולם יודעים, וגם היא. המסכנה ששברת לה את הלב ועכשיו אני צריכה להתמודד עם ההשפלה.
אני מתמודדת עם הצעקות בבית ספר של ה״זונה״, ״שרמוטה״, ״מפגרת״. אני! לא אתה.
ואתם בטח גם תחזרו כמו שאני מכירה אותך. אתה תשפיע עליה עם הקסם שלך כמו שהשפעת עליי. ואני אשאר במקום. שבורה, חבולה, מפורקת.
אני אספוג את הכל, את כל הרוע והשנאה וההשפלה
אבל אתה? זה שגרם לזה? רק תעמוד שם
תחייך אליי את החיוך הזה שאני כלכך שונאת אבל לא מסוגלת להוציא מהראש.
אני שונאת אותך מעומקי נשמתי, אז למה אני לא מצליחה לשחרר ממך?
אתה הולך מולי ונותן חיוך ואני מחייכת בחזרה כאילו הכל בסדר. אני לא מסוגלת לכעוס עלייך בפומבי, רק בתוך הלב. אני פשוט לא מסוגלת.
אתה מפחיד אותי.
אני לא מסוגלת לעמוד מולך, אתה מוחץ אותי כמו חרק. אתה מסתכל עליי מלמעלה, שולט בי כמו בובה על חוט, כל דבר שאתה אומר או עושה משפיע עליי. קשה לי.
אני רק רוצה שתדרוס אותך משאית, כלכך קשה?