בדיקת דם – סיפור אמיתי ולא נחמד –

"למה את מסתכלת עליי ככה?" אני שואלת את אמא שלי אחרי שליכסנתי אליה מבט וראיתי שהיא מסתכלת עליי בחיוך.
"איך?" היא עונת, עדיין באותו חיוך מעיק. נעצתי בה מבט. "את רועדת." היא עונה לבסוף בחיוך. למה היא באה איתי לכאן?
צלצול מכאני נשמע, ואני מרימה את ראשי במהירות כדי לראות את המספר שכתוב על הטלוויזיה שתלויה מעל ראשי. 268. אני מספר 280. יש לי זמן. לא?
כמה אנשים מסתכלים עליי, אישה זקנה מחייכת בהבנה. למה אני פה? אני לא רוצה להיות פה. וגם כואבת לי הבטן. אוף.
'בדיקות דם', אני מגחחת לעצמי, 'הן דבר טיפשי. לא צריך אותן. למה אני צריכה – '
הצלצול קוטע את מחשבותיי, ולפני שאני מספיקה לקלוט את המספר, אמא שלי קמה.
"בואי." היא אומרת, ושתינו נכנסות לחדר השני. אנחנו עמדה … חמש עשרה. אני מחפשת את העמדה בעיניי וכשאני קולטת אותה אני מתחילה להתקדם לעברה בהיסוס. היא מהדקת רצועת גומי על זרועי, ומבקשת ממני לאגרף את ידי כמה פעמים בזמן שהיא מחפשת את הוריד עם האצבע.
אני מפנה את מבטי במהירות ומתרכזת במקום זה בקיר שמולי, ובערימת הקופסאות השקופות שעליו. לא רעיון טוב. כל קופסא מלאה במבחנות ומחטים. עוברות כמה שניות, שנראות כמו שעות, ואני מתחילה לראות כתמים שחורים מרצים מול עיניי. הם לא נראים כמו עיגולים שחורים וגדולים או משהו כזה. הם פשוט שחורים ו … קטנים. אוי, אלוהים, יש הרבה מהם. אני נושמת עמוק, מנסה לקרוא שלט אקראי, ממצמצת כדי להעלים אותן. זה לא עוזר. שדה הראייה שלי נהיה יותר ויותר שחור, וכשהמחט יוצאת מגופי, אני בקושי מבחינה בזה, בגלל שהעולם שחור. כל מה שאני יכולה לראות הוא צלליות בצבע שחור-כסוף. והכל עשוי מנקודות שזזות בכל רגע. אוח, כואב לי הראש.
"תשימי את הרגליים שלך כאן, ותנשמי עמוק." אומרת האחות המבוהלת לידי. איפה זה כאן? אני מסובבת את ראשי מצד לצד, מחפשת צורה ברורה להתמקד בה. אין כזאת. הכל מנוקד בצורה מוגזמת. אני עדיין יכולה לראות קווי מתאר שטחיים, אבל זה נהיה יותר ויותר קשה להבחין בהם. אני תופסת במבטי שתי דמויות מעומעות, גם הן שחורות, ומשהו מעוגל. אני חושבת שזה הכיסא. אני מרימה את רגליי בקושי. העיניים שלי רוצות להיעצם בכוח. בחיים שלי לא חשבתי שזה כל כך כזה להשאיר את העיניים פקוחות. אני מניחה את הרגליים על הכיסא וכמעט מיד אני מפסיקה לראות. עכשיו הכל שחור. שום קווי מתאר, שום כלום. אני לא יודעת למה, אבל נראה לי שזה ממש מגניב. מעניין אותי איך אני נראית מהצד – אוי! כאב ראש. לעזאזל. העיניים שלי מתרוצצות מצד לצד, אבל אני עדיין לא רואה כלום.
"תנשמי, את בסדר? איך את מרגישה?" האחות ממשיכה.
"אני בסדר … רק … יש לי קצת סחרחורת." אני אומרת, אבל הראייה שלי מתחילה להתבהר. הנקודות השחורות נעלמות לאט לאט – בקצב שלהן, שלא מטיב איתי, אבל נעלמות – ואני רואה ברור, למרות שלוקח לזה כמה… אני לא יודעת כמה זמן עבר. שניות? דקות?
"את יכולה לקום עכשיו?" האחות שואלת, ואני בתגובה קמה במהירות. טעות. הראש. שלי. הורג. אותי.
"בואי, אני אלווה אותך למיטה." או. המיטה הזאת. זאת שאני חוזרת אליה בכל ביקור שלי כאן. התחלתי כבר להתרגל אליה. אני נשכבת והאחות מורה לי לקפל את הרגליים. אני עושה את מה שהיא אומרת וכבר מתחילה להרגיש הרבה יותר טוב. אני חוטפת מאמא שלי את בקבוק המים שלה ומתחילה לשתות, בזמן שהיא מסתכלת עליי בחיוך.
"מה? זה לא מצחיק." אני אומרת לה בזעם.
"אני יודעת. גם אני כזאת." היא עונה לי, עדיין בחיוך. ותודה שהעברת לי את התכונה הנפלאה הזאת, אמא.