בבקשה, תחזור.

אלוהים אדירים.
בבקשה תחזיר אותו אליי.
הוא כל כך חשוב לי, הוא כל כך יקר לי, הוא הבן אדם הכי מדהים שאי פעם פגשתי.
אני לא מוצאת בום שום דבר שאני לא אוהבת.
אני אוהבת אותו.
זה כל כך עצוב שאני מודה בזה רק עכשיו, רק אחרי שהוא עזב.
זה כל כך עלוב ופאתטי מצידי,
כי הרי הכרתי את המשפט הזה,
"אתה מעריך משהו רק אחרי שאתה מאבד אותו",
ובכל זאת איכשהו.. לקחתי אותו כמובן ומאליו.
הייתי בטוחה שאני לא אוהבת.
ידעתי שהוא יקר לי ושהוא חשוב לי אבל פשוט לא הצלחתי לומר לו את שלושת המילים האלה שהוא כל כך רצה לשמוע, "אני אוהבת אותך".
העיקר עכשיו אני מוכנה לומר לו את זה לפחות מיליון פעם ביום אם רק ירצה!
לפני זה הורדתי את הידיים שלו ממני כי פחדתי, ועכשיו אני משתוקקת להרגיש אותן שוב ואם ירצה גם יותר.
אני כל כך מתגעגעת אליו.
כל כך מתגעגעת לעיניים שלו.
לעיניים הירוקות והמיוחדות שלו,
למה מיוחדות? כי הוא היחיד במשפחה שנולד עם עיניים ירוקות ולאף אחד מהוריו אין עיניים בצבע ירוק וגם לא לסבא וסבתא שלו.
פשוט ככה החליט היקום.
אני מתגעגעת לאיך שהרגשתי כשהסתכלתי לו בעיניים,
מין הרגשת חמימות כזאת… בעיקר באזור החזה והבטן.
והחיוך שלו. אלוהים כמה שאני מתגעגעת לחיוך המתוק שלו.
אוי אלוהים, בבקשה תחזיר אותו. בבקשה תחזיר אותו אליי. נמאס לי לבכות.
נמאס לי להרטיב את הכריות בלילות.
כל היום אני נלחמת במחשבות עליו, שהדמעות לא יפרצו שוב.
אבל הלילות הם הכי קשים.
בלילות אני לבד, אני כבר לא צריכה להעמיד פנים שלא אכפת לי,
אני לא צריכה להעמיד פנים שאני חזקה.
בלילות אני נשברת.
בבקשה. תחזור.