בא מהלב.

אחרי שבוע של אופטימיות,אני מתחילה שוב ליפול לרשת הקורים של הדיכאון.
אני מנסה להילחם,אבל אני יכולה להרגיש איך התחושה הקטלנית והרעילה הזאת,מפילה את החיוך,והמחשבה החיובית שלי.
לפעמים אני חושבת שאני בחיים לא אצליח להתגבר על זה. שזה תמיד ילך איתי לא משנה באיזה זמן,או מקום בחיים,אני אמצא את עצמי.
זה תמיד מתחיל באותו צורה. אני יושבת מול המחשב,שמרוב שעמום החליט לעבור לשומר המסך.
ואני מתחילה לחשוב. על החיים,על מה שקרה בעבר,על מה שיקרה בעתיד,ואז אני שומעת קול בראשי שאומר לי שכל הדברים שאני מקווה להם,שהעתיד הורוד הזה שאני רוצה ליצור לעצמי, כל זה בחיים לא יקרה. שאיכשהוא במהלך הזמן,הרסתילעצמי כל אפשרות להיות מאושרת.
ואז מגיע החלק של האשמה. שתמיד נופלת על כל אחד אחר,רק לא עליי.
שנאה זה דבר רעיל. זה יכול,והורס חיים. שנאה זה בזבוז אנרגיה ששואב ממך את כל הכוחות,עד שאתה מגיע לנקודה שאתה כבר לא יכול לשאת את זה יותר,ועושה הדבר הגרוע מכל.
אבל אני תמיד הצלחתי איכשהוא להיחלץ מהנקודה הזאת. כמובן שהיו לי רגעי שפל,ומחשבות כאלה,אך מעולם לא עברתי ממחשבה למעשים.

אולי זה כח עליון שעוזר לי,ואולי לא. אבל אני תמיד מצליחה להרים את עצמי מהקרשים,ולבנות את עצמי,כל פעם מחדש. למרות הקול הזה שמבטל אותי,אני מאמינה בלב שלם שאני אשיג את העתיד שעליו אני חולמת. ואני לא יודעת מאיפה האמונה המטורפת הזאת,אבל אני באמת באמת מרגישה שזה יקרה. אני לא יודעת להסביר את זה,אבל זה מרגיש טוב.

תמיד הייתי ותמיד אהיה בעלת הרס עצמי,אבל כמו הפינקס,תמיד אעלה בחזרה.

אני מניחה שזה בסדר להישבר מידי פעם. כי בכל זאת,בישביל לבנות צריך להרוס.
ואולי במהלך החיים אני אוכל להיפטר בלב תמים מכל הארס הזה של השנאה,מהרעל של הבדידות,והרצח שבדיכאון.
אבל תחושת הדיכאון היא חזקה. היא כמו עייפות,שרודפת אותך אחרי יום מתיש,וכל מה שאתה רוצה זה ללכת לישון,אבל אתה צריך להילחם בזה כי יש לך עוד דברים לעשות.
ואתה חושב שאם תעצום את העיינים רק לקצת,זה לא יפריע לסדר היום.
אבל בסופו של דבר אתה נרדם,ומתעורר בשעה לא הגיונית. הרי עצמת את עיינך רק לרגע.

כזה הוא הדיכאון. הוא רודף,ויותר מכל הוא הורג.
בשורה התחתונה,תמיד אפשר לשכב לתנומה קטנה עם שעון מעורר. אבל אם תפספסו את הצילצול, לא תוכלו יותר להתעורר כמו שצריך לעולם.